בשתיקתי הגדולה ובצעקתי הקטנה אני חורש כלאים. הייתי במים והייתי באש. הייתי בירושלים וברומא, אולי אהיה במכה. אך הפעם א-והים מתחבא ואדם צועק אייכה. והיא תהלתך.
א-והים שוכב על גבו מתחת לתבל, תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל. רציתי לראותו כולו, אך אני רואה רק את סוליות נעליו ואני בוכה. והיא תהילתו.
אפילו העצים הלכו לבחור להם מלך. אלף פעמים התחלתי את חיי מכאן ואילך. בקצה הרחוב עומד אחד ומונה: את זה ואת זה ואת זה ואת זה. והיא תהילתך.
אולי כמו פסל עתיק שאין בו זרועות גם חיינו יפים יותר, בלי מעשים וגבורות. פרקי ממני את שריון גופתי המצהיבה, נלחמתי בכל האבירים, עד החשמל כבה. והיא תהילתי.
תנוח דעתך, דעתך רצה עימי בכל הדרך, ועכשיו היא עייפה ואין בה עוד ערך, אני רואה אותך מוציאה דבר מן המקרר, מוארת מתוכו באור שמעולם אחר. והיא תהילתי והיא תהילתו והיא תהילתך.
זהו. לא היה לי כוח לנקד... סליחה...
|
תוכן התגובה:
|