כפי שכתבתי למעלה, לא כזה ביג דיל, רק מה שיצא (אפילו בלי שתכננתי) כדי לא לעבור את הקושי הגדול הזה כמו בהנקה הראשונה.
בקפיצת גדילה קלאסית, התינוק יושב על הציצים בין הרבה שעות לבין כמה ימים, "טוחן אותם" עד דק, ואז עקב הביקוש הרב, יש יותר חלב.
אני עושה את זה בקטן, כל יום-יומיים.
אני משתדלת שכל יום/יומיים/שלושה, כל ציצי יקבל קצת "תוספת דרישה", כלומר אם יצא שעידן גמר לינוק מצד אחד, ונראה שהוא יכול לאכול עוד קצת, אני לא מיד מעבירה אותו לצד השני, אלא נותנת לו ללעוס עוד קצת את אותו הציצי. הוא לא מאד רעב - הוא אכל כאמור - אז הוא לא באטרף, אבל הוא ממשיך לינוק. הציצי לא ריק - זה מצב שלא יכול לקרות, שכן החלב נוצר כל הזמן - ולכן הוא גם ממשיך כל הזמן לקבל עוד קצת חלב, אז הוא לא מתוסכל. זה יכול להימשך כמה דקות, נגיד עד 15-10 דקות, ואז אפשר לעבור צד אם הרעב עוד קיים. כך הציצי קיבל (קצת) גירוי שאמר לו "אין מספיק חלב, בבקשה לייצר עוד", אבל מצד שני, זה לא היה שעות על גבי שעות של גירוי מכאיב, מה שהופך את זה לנסבל מבחינתי.
עוד סיטואציה שבה זה בא בקלות היא כשהוא צריך לעשות קקי. בגלל שהיניקה מפעילה את כל השרירים הטבעתיים בגוף, הכי קל לעשות קקי בזמן יניקה או אחריה (שכן גם המעיים וגם פי הטבעת הם שרירים טבעתיים). כשזה קורה אחרי היניקה, זה מלווה ב"משחק" אכזרי בפיטמה, שתכליתו הפעלת הפה ללא אכילה כמעט, רק לשם הפעלתו. זה כואב הרבה פעמים (הפיטמה מוכנסת לפה בשיטת יניקת הספגטי המלא ברוטב, ושוב מוצאת, וחוזר חלילה), אך זה מספק את הגירוי הדרוש, וגם אם זה כואב אני מוכנה לסבול את זה כי זה לזמן קצר ולמען מטרה חשובה.
עד כאן לפינתנו "המצא את הגלגל מחדש", מקוה שתצליחו ליישם...
|
תוכן התגובה:
|