אני מחזקת את דברייך, פשוט מתוך הנסיון. שני התינוקות שלי נהנו (אחת עדיין) לינוק גם אם לא השפריץ להם חלב לפה, ואני שיתפתי פעולה. וכך עברו מועדי "משברי הגדילה" ואני חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי, ולא בא. עד שנפל לי האסימון, וקלטתי שבגלל סגנון ההנקה/יניקה שפיתחנו לנו, התינוק/ת ואני, אנחנו פשוט קו האלכסון שמחבר בין כל המדרגות, או במילים אחרות, אנחנו בקפיצת גדילה כל הזמן, רק שהיא מתונה ורכה והופכת לסגנון חיים. אני בספק אם בתרבויות שבטיות, בהן התינוק כל הזמן יונק, יש "פרצי גדילה" בהקשר של הנקה. אני חושבת, ואולי זה המקום לתגובה מקצועית מיועצת הנקה, שההנחיות הניתנות למיניקות של היום ומלוות בלוחות זמנים ("20 דקות מכל צד" וכדומה), הן שמייצרות את פרצי הגדילה. זה מצד אחד. מצד שני, לא כל אחת מסוגלת לתפקד כשתינוק צמוד אליה 24 שעות ביממה, ולכן מקובלת עלי גישת הזמנים, שכן היא מאפשרת לאשה להניק, ויחד עם זאת להמשיך לחיות את חייה כפרט (כמובן, במגבלות מסויימות).
|
תוכן התגובה:
|