דובוש התחיל לחייך כמעט בגיל חודשיים, וממש דאגתי. הייתי צוחקת אליו כל היום, מדברת איתו, מדגדגת אותו ומצחיקה ושום דבר חוץ ממבט של פרופסור בפיזיקה - או שכפי שהתבטא בעלי, מבט הרב הראשי לישראל. ופתאום יום אחד, כשכבר ממש התייאשתי, אפילו לא ניסיתי להצחיק, פשוט אמרתי לו בוקר טוב, והפנים שלו זהרו בתגובה. איזה מותק! מיד כל התארים שלו נשרו והוקפאו לשלב מאוחר יותר לא לדאוג, הוא פשוט נורא חכם ורציני, ואין בזה שום דבר רע. מ.ש
|
תוכן התגובה:
|