ולעומתו הגליכול עף לפח בשלמותו, כי הוא לא עשה כלום וגם לי לא אהבה את הטעם. לדעתי גם הטעם עצמו (טעים טעים) של הגרפווטר משתיק אותם (לפחות זמנית). לא הגבלנו את מספר הפעמים גם משום שאין הגבלה על פי הוראה וגם משום שהעדפתי לתת לה על פני לא לעשות כלום ע"מ להקל עליה. לי דווקא נשמע שהשקט הפיתאומי נובע מהקלה מסוימת שבאה בשילוב עם עייפות מהבכי ההיסטרי. בעיקרון כאבי גזים מאופיינים בצרחות ולא בבכי טיפוסי, הפנים מאדימים, הברכיים נמשכות לכיוון הבטן לסירוגין. אני מאמינה שעם הזמן לומדים לזהות את הבכי של הכאב לעומת הקריזה והזעם של הרעב (בבכי של רעב אני שומעת אותה עצבנית וחסרת סבלנות).
|
תוכן התגובה:
|