"לא פעם במהלך המסע הארוך הזה ראו מתחתם נקודות, שהחידלון פלש אליהן ואשר נתנו במסתכל תחושת עוורון. מגובה זה נראו רבים מן המקומות הללו קטנים יחסית, אבל היו בהם גדולים כארצות שלמות. חרדה תקפה את דרקון המזל ואת רוכבו, ותחילה נטו מן הדרך וטסו בכיוון אחר כדי להימנע ממראות האימים, אבל מוזר ככל שייראה הדבר, אימה גדולה מאבדת את כוחה להפחיד כאשר היא חוזרת ונשנית לעיתים קרובות מדי. וכיוון שאתרי הלא כלום והחידלון לא פחתו במספר אלא רבו ותכפו, התרגלו לכך אטריו ופוכור במשך הזמן ופיתחו אדישות מסוימת לנעשה"
(הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה).
הנקודות שמתחת, נדמות בעיני ככתמי עובש. כמו בכל בעיה אורגנית, איני מאמינה בטיפולי 'זבנג ונגמר', אלא בהומיאוסטאזיס - חיים בשיווי משקל תוך מזעור נזקים. עם זאת, אין לי עניין במופעי רוע ואיוולת, ונדמה לי שבמקרים מובהקים שלהם, אני בהחלט מאמינה בשימוש בתרופות קונבנציונליות. אני תוהה רבות על ההסבר בנוסח העידן החדש הקובע שתמונת העולם החיצונית משקפת את זו הפנימית, ולכן טרור וטפשות, הצמד-חמד, חייבים להיות מטופלים פנימית. ככל שידוע לי, מדיטציה המונית, ואפילו בשורש חזקת משהו לא הביאה את השלום, כך שמשהו בנוסחה לא עובד, וההססנות שלי בטיפול בנגעים, נובעת, בין השאר, מכך שעדיין איני רואה בבהירות את הפתרון.
ליא, אני מודה לך בדיוק במילותיה של ענבל על דבריך החמים והנבונים, שאני לומדת מהם (וממך) המון. אכן תפקידי הוא לשמור על הניקיון, גם שלפעמים ממש לא קוסם לי להרים את המטלית. אני מתנצלת בפני ענבל וריש ואיריס (_סליחה במיוחד על ההודעה מתחת לקוד, שבגלל טעות נותרה נטולת הקשר, האם תרצי שאמחק?) וכל מי שנחלצה להגן עלי באבירות במהלך אירועי הבוץ האחרונים. כנראה שמשהו בטיפוס האישיות שלי, הזקוק להגנה, שיתף פעולה עם משהו בטיפוס האישיות שלכן הזקוק לגונן. באשר להצעתך להחליף את שמו של המקום מפורום - מעניין... (ותודה על הקומפלימנט שהגלשת) אשמח להמשך חשיבה משותף.
לעדיה, תודה על דבריך, הם בהחלט עוררו מחשבה, הגם שאיני בטוחה שלחלוטין ירדתי לעומקו של כל הנאמר. פעמיים הזכרת הלבנת פנים, שהיא דבר קשה ונורא, ונדמה לי שאם אנו שאם אנו מתייחסות לאותו המקרה - פשוט אינך מודעת לפרק ההיסטוריה שקדם לדבריי התקיפים בהקשר זה, ושנבעו מהלבנות פנים קשות מהצד השני. אני יודעת שלא כולן עמנו משחר הימים, ולכן במראת הרגע דברים עלולים לצאת מהקשרם. זה מה יש במירוץ הכרונולוגי המתגלגל.
לבסוף לרוית היקרה. אני חוזרת על תקליט שחוק שלי. לפורום חיים משלו. יש מחיר לשבע מאות כניסות ביום, ומערכת המיזוג החדשה הנה כנראה חלק מתנאי הפרעון. איני יודעת האם העובדה שלי עוד פחות נוח ממך כאן לעיתים מנחמת אותך. הסגנון משתנה עם הקצב, אך המהות נשארה, לפחות לתחושתי הבהירה. יקח מה שיקח, יתן מה שיתן. ואפרופו בית-ספר. כן, קשוח, כן, לא המדורה החמימה האחת שהיתה פעם. בית-ספר פרטי. פניה של מציאות נוצרים כל בוקר מחדש, ויכולים להיות של שגשוג ופריחה, או של כיעור ודה-פורמציה. פרידות, נדמה לי שכבר פחות מאיימות בעיני, ואני מקווה שמי שנפרדת עושה זאת מרצון אמיתי, ולא בכפיה כואבת. נפרדתי מהפורום ליומיים כשלא יכולתי עוד לנהל אותו, את הטקסטים שחשובים ביותר בעיני כתבתי מתוך בדידות, אך דווקא במקרה זה, של הפורום (לפחות זה שמתקרא כך עד הודעה חדשה) אני מרגישה אחווה גדולה כלפי מי שדבריי ממוענים אליה/ו, בין אם יש לו פנים טקסטואליות ובין אם לא, בין אם הוא/יא יחיד או רבים.
|
תוכן התגובה:
|
