|
8/7/2004 22:25
|
הפעם ללא שם
|
מאת:
|
|
היה לי סיפור דומה. אני רוצה לבכות מהמילים שלך, כמה שזאת אני לפני 6 שנים.
|
כותרת:
|
בעלי לשעבר תמיד היה בחיפוש אחרי עצמו. מאז שהכרתי אותו הוא חיפש את עצמו, היה תמיד מובטל או למד משהו, ואני הייתי המפרנס. כשנכנסנו להריון לקחתי אותו לשיחה רצינית והוא הבטיח לי לקחת אחריות ולהשתנות, כי הוא כאילו הבין שעכשיו הוא יהיה אבא וכו". אלו היו רק מילים. 4 וחצי שנים אחרי הלידה - הוא לא עבד, לא עזר לי בבית, רק כל הזמן "חיפש את עצמו". היה לי מאוד קשה, במיוחד הסבל שלי הוכפל אחרי שילדתי, כי ראיתי שבמקום שיש לי ילד קטן בבית , אז יש לי עכשיו שני ילדים קטנים בבית, שכל אחד צריך את אמא בצורה כזו או אחרת. כעסתי כל כך על עצמי שלא עזבתי אותו. אחרי 4 וחצי שנים פשוט התחלתי להרגיש שאני לא סובלת אותו. הפסקתי לאהוב את הבן אדם הזה. אי אפשר להקים משפחה מאושרת כשאין מה לאכול בבית. אהבה זה טוב ויפה, אבל עם בטן ריקה מגיעה גם המציאות. אם את רוצה לשמוע מה אני חושבת - זה לא יחזיק עוד הרבה זמן. ואת תיהי זו שתעזבי. תזכרתי מה שאני אומרת לך. נדבר בעוד כמה חודשים. מקווה מאוד בשבילך ובשביל הבת שלך שהכל יסתדר לכן בחיים, מאחלת לך מכל הלב שתיהי חזקה. את מכמסת לתקופה מאוד מאוד קשה בחיים שלך.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|