לא חשבתי שאקבל תגובות כי אני מאד חלשה במיילים ועשה לי מאד כיף לראות את התגובות. הי ורד, בטח שאני זוכרת אותך! הייתי ביום שישי ברחוב שלך בביקור ורציתי לקפוץ אבל רצתי הביתה לשלו (זה השם של הפצפון). טוב, עכשיו אפרט יותר;גילינו את ההריון בשבוע 10 ונבהלתי כי עוד אין מרכז לידה בישראל ואיפה אני אלד? התחלתי לראיין מיילדות בית ולא התחברתי ואז מירב סיפרה לי על תיאה.דיברתי איתה ואחרי דיונים עם האיש שלי החלטנו להפגש איתה ולבדוק את האפשרות לעומק. אחרי הפגישה והשקת הספר של אילנה שמש בדיאדה ידענו שזו הדרך. לי עוד היו המון התלבטויות ופחדים איך אני אתמודד עם הכאב? הרי אף פעם לא התמודדתי איתו. אסף דווקא היה מאד בטוח וכל הזמן עודד אותי מאד. תיאה ראתה לתוכי ודיברה אלי בשפה שלי. היא שאלה אותי איך את כיועצת הנקה, המאמינה בגוף ובטבע, לא מאמינה בגוף שלך - שיידע ללדת? וזו שאלה שגרמה לי לחשוב ולהתחזק. אני יושבת מול המטופלות שלי ומחזקת אותן להאמין בגוף שלהן ואני לא מאמינה בעצמי? כמובן שההריון הזה נמשך יותר מהרגיל וגם היינו במצג עכוז עד לשבוע 35. הגעתי בשבוע 41 למרפאת הריון עודף שם עשו לי סטריפינג בהסכמתי(הייתי בשלב שהייתי מוכנה להכל) ושום דבר לא עזר. תיאה שאלה אותי אם אני הולכת לטבול במקווה כי נשים דתיות הולכות למקווה וזורקות הכל לשמיים:"אני עשיתי הכל והשאר בידי שמיים". ביום שלישי הלכתי לד"ר זאבו והוא בדק ומצא פתיחה של 1.5 ושאל אם לעשות סטריפינג וביקשתי שכן (זה לא כל כך כואב אם זה בתאום איתך). ד"ר זאבו המליץ בערב לעשות אמבטיה חמה, לשתות כוס יין ולהירגע, ואז...לעשות סקס טוב. באותו יום דיברתי עם תיאה והודעתי לה שאין טעם שנמשיך להיפגש כי לא נראה לי שאני אלד בקרוב ולא אכפת לי יותר מכלום. בעוד שבוע אני אלך לביה"ח, סוף שבוע 42, פיטוצין, אפידורל ואלד כמו תמיד. וזו בעצם הייתה הזריקה שלי את הכל לשמיים. כל היום היו לי צירים, אבל התעלמתי מהם. בערב התקלחתי, שתיתי כוס יי, הצירים לא נפסקו אך המשכתי להתעלם- כי איבדתי אמונה שאי פעם אני אלד. נרדמנו על השטיח....(unfortunantly מעייפות) והתעוררנו לקול פיצוץ שבקע מבטני. קמתי והרגשתי שמתחילה ירידת מים. התקשרנו לתיאה, שהציעה לבוא מייד. תיאה הגיעה בחצות - לאחר שהעברנו את הגדולים לחברים וארגנו את הבית ללידה. תיאה הלכה לישון ואנחנו יצאנו לרקוד במרפסת (לא יכולנו להירדם מההתרגשות). ב- 4 לפנות בוקר תיאה קמה ורצתה לבדוק דופק - אבל עד שיצאתי מהמקלחת והתלבשתי, שוב בא ציר וחזרתי למקלחת. אחרי הבדיקה תיאה חזרה לישון. אז התחילו צירים חזקים באמת - ואני התחלתי לצעוק חזק. אחרי מספר צירים כאלו תיאה הציעה נשימות במקום צעקות. וזה באמת מאוד עזר. בבדיקה הייתה פתיחה של 3 ס"מ, לאכזבתי. אחר כך העברתי כמה צירים על הכדור כשתיאה לוחצת בבטן ואסף בגב. נכנסתי לבריכה - שם עברנו עוד כמה צירים. אז יצאתי מהבריכה משום שנראיתי לתיאה מבולבלת ורועדת. תיאה בדקה - פתיחה 5 בשעה 8 בבוקר. אני הייתי מאוד מוטרדת משלב המעבר ואיך אעבור אותו. אסף ותיאה לא הפסיקו להאמין בי ולעודד אותי גם כשביקשתי לנסוע לבי"ח ולקבל אפידורל (אסף:" הסכמנו שורד תיסע אך לא הסכמנו לקחת אותה, ומכיוון שהיא לא הייתה כשירה לנהוג, אז היא נשארה בבית"). ב 8:37 תיאה הציעה שנקרא למירב (קריספיל הדולה שלנו). מירב הגיעה ב 9 ישר לצירי הלחץ בבריכה- והביאה איתה שלווה והצעה חדשה לנשימות שמאוד עזרו. אסף החזיק אותי בידיים (שלא אתיישב על התינוק)ותיאה התרוצצה מאחורי כדי לתפוס את הרך הנולד. שלו נולד ב 9:28 לצלילי ויולדי, שתיאה שמה, בחדר חשוך, לתוך הבריכה. בשקילה, גילינו לתדהמתנו ששלו שוקל 4,100 ק"ג. שלו בחר לעצמו את השם, בהיותו רגוע ושלו ( אנחנו מאמינים שזה בזכות לידת הבית, ושמאז שהוא נולד טיפלו בו רק ידיים אוהבות).
שתיזכו ללידות טובות ומעצימות:
ורד ואסף.
|
תוכן התגובה:
|