לא יודעת איך קפץ לי באמצע.. נו שוין.
מה שרציתי לומר, זה שאני חושבת שזה לא מקרי. זה לא מקרי שיש לנו את תחום הטיפול כמשותף כמקצוע. בטיפול נותנים ומכילים ויש בזה משהו מן הזנות. המטפלת מעמידה את עצמה כולה, לא רק את הקשבתה לטובת המטופל; היא איתו, במלוא מובן המילה, ואף משתמשת ברגשותיה ותחושותיה, באינטואיציה ובמה לא, לטובתו. אני כן טיפלתי בזוגות בשנה האחרונה ולא הרגשתי שזה לוקח ממני, להיפך. אני גם מתחילה לגלגל רעיון של לעשות את זה, או איזשהם מפגשים, אני לא יודעת מה. מוקדם מדי - נראה.
המתח הזה, של בין לתת ללשמור על עצמנו, של לא לתת יותר ממה שיש, של לתת לעצמנו באותו זמן, אני חושבת שכולנו מרגישות אותו במידה זו או אחרת. זה יוצא בעבודה (ותודה על הקישור, עוד לא הספקתי לקרוא אותו), בזוגיות, באמהות - איפה לא. חינכו אותנו כנשים לתת לאחרים, להיות "ילדות טובות", להיות אמפטיות, ומעט מדי חינכו אותנו להקשיב לעצמנו.
ותודה על כל התגובות לגבי "נירמול" היומיים בשבוע. זה מאד מאד עזר. אהבתי, סאלוש את ההערה שלך לגבי סוף השבוע - כל כך נכון ופשוט, איך לא חשבתי על זה. כמה אנחנו שבויים בקונספציות תרבותיות ובטוחים שהן האמת הבלעדית, מפתיע אותי שגם אני נפלתי בזה.. (ואולי לא בעצם).
אשמח לשמוע עוד, אני במצב כל כך מבולבל - מצד אחד קשה לי לחשוב שאשאיר אותו שם ואלך והוא יבכה, מצד שני אני מוצאת את עצמי חושבת פתאום שיומיים זה לא מספיק ואני רוצה יותר, מצד שלישי הדברים עוד לא סגורים מול המשפחתון סופית... בלאגן. אני מניחה שזה חלק מההסתגלות שלי, ושעידן יעבור את זה הרבה יותר בקלות ממני. אני יודעת שאני צריכה להיות שלמה עם זה כדי שיהיה לו קל יותר להשאר שם בלעדי. ואני בתהליך, כבר אמרתי שזה לא פשוט?
(נשימה עמוקה).
|
תוכן התגובה:
|