קצת חמודה,
עד כמה שהכרותנו הוירטואלית מגיעה, נראה לי שאת כל מה שאני אכתוב את כבר יודעת, ובכל זאת:
ברור שיש משהו שכואב לה כשהיא לא על הידיים ומפסיק לכאוב כשהיא כן - הלב.
אם הבנתי נכון את התיאור שלך, כל הבלגן הזה התחיל במקביל לכניסה יחסית חלקה לגן. לפעמים גם אצלנו המבוגרים זה ככה, מחוץ לבית מתנהגים כאילו הכל בסדר ובבית, איפה שבטוח ומוגן מתפרקים. אני יכולה להגיד לך שאיתי עבר את תחילת השנה בגן כאילו לא קרה כלום, אבל הלילות, אוי הלילות, הוא התעורר השבוע כל שעה שעה וחצי.
מה לעשות? אם את יכולה, תשתדלי לדעתי בתקופה הקרובה להיות איתה במקומות שאת יכולה כן לקחת אותה על הידיים. לא חייבים ללכת לגינה כל יום (או שאולי כן? אני לא זוכרת אם יש לך עוד ילד גדול יותר). אפשר להשאר בבית, במקום הידוע והמוכר, ולהתעסק בדברים שיוצרים ביניכם את הקירבה הפיזית שהיא הסבירה לך שהיא צריכה עכשיו. למשל אצלנו - לקפוץ ולהתגלגל ביחד על המיטה של אמא או על השטיח, לקרוא סיפור או לראות קלטת תוך כדי מגע, תחשבי מה אצלכם עובד.
דבר שני, תסמכי על הילדה שלך. תדעי שאת מכירה אותה, ולכולנו יש תקופות ששומר נפשו ירחק מאיתנו, ואז אנחנו חוזרים לעצמנו.
אל תנסי להפסיק את הבכי שלה בכל מחיר. כל מה שאת עושה נשמע נכון מאוד - להסביר, להציע דברים אחרים, לחבק. אבל אם זה לא עובד תרשי לה באמת לבכות. אולי היא ממש מחפשת סיבות לצרוח כדי לפרוק דברים.
דבר אחרון, זה ממש לא קל להכיל את כל המצוקה הזו שלה, ואפשר לגמרי להבין את תחושת הייאוש שלך. תנסי לקבל עזרה ולדאוג לעצמך מילוי מצברים.
בהצלחה, מירי
|
תוכן התגובה:
|
