הראשונה היא הרופאה של סבתא שלי, של אמא שלי, ויילדה אותי ואת אחותי ואחי. היא היתה נפלאה, מבינה, עדינה, לא הכאיבה בכלל. אני זוכרת ששאלתי "מה, זאת כל הבדיקה?" עזבתי אותה רק בגלל המרחק מהבית עד המרפאה (שני אוטובוסים). השניה היתה פוסטמה רצינית. אחרי הניתוח להסרת התירואיד שלי הגעתי אליה שבורה, עם דימומים בלתי סדירים ופחד עמוק, והיא צעקה עלי שהיא לא תקבל אותי כי ביקשתי מרופא אחר מרשם לגלולות.... מאז אני לא מנסה נשים. אני מרגישה שקל יותר "לשלוט" במערכת היחסים עם רופא גברי - הבדיקה היא יותר קרה, נטולת רגש. יש לי הרגשה שעם אשה הכל הופך לרגשי יותר. אני טועה?
|
תוכן התגובה:
|