|
4/10/2004 11:41
|
רותי קרני הורוביץ
|
מאת:
|
|
נתבקשתי למסור
|
כותרת:
|
מאחת צינית ומתחכמת, שאין באשפת החיצים המורעלת שלה ולו התחכמות צינית אחת למקרא הודעתך. זו לא את, זו היא, שאין בה את האנזים או הסובסטראט לעיכול חיבוקים וירטואליים. זה עושה לה צליאק. החיבוק הוא את אשליית הפרטיות, המקרה האישי, היחיד, הייחודי, ואין בדעתה לתרום סיב משלה לרקמת המציאות הזו, למרות שהיא כנראה עושה זאת בדרכה, ודי לרמיזא. כמו גם הצמידות בין מעשה הרביה ובין הב"ה. אין מצנן יותר מהורה הניצב למראשות הכרתך בשעת ייחוד (ייחוד, כן, אמור להרעיד פעמון), ואין מקפיא דם מהאב הגדול בהקשרה. כנראה שגם אני בדיוק כזו, אך מתחלחלת כשמזכירים לי. לא רוצה להיות חלק ממכונת הרגנרציה המעמידה חיילים-חללים דורות על דורות לצבא השם כדי למסור את הנפש לקונה, אך עושה את חלקי בה בדיוק כמוך. ובאשר לרצון בחיבוק - טוטי אנימה טריסטה פוסט קואיטום, ובעברית - כל חי עייף לאחר המשגל. שלך בהזדהות, רק לא שומחת ולא שוכחת.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|