שרונה יקרה, מה שאת מתארת (לדעתי לפחות) זה משהו שכל אמא, צעירה ומבוגרת, עוברת. הרי אין לנו שום דרך לדעת אם מה שאנחנו עושות הוא הדבר הנכון. יש כל כך היום כל כך הרבה דרכים ושיטות ויש כל כך הרבה מצבים שאף אחד לא יכול להכין אותנו אליהם. אני פעם, כשהייתי רווקה צעירה ונאיבית, הייתי מסתכלת על הורים וחושבת שכשאני אהיה אמא אעשה הכל יותר טוב ועכשיו כשאני אכן אמא - יש לי הרבה יותר כבוד להורים ואני כל פעם מבינה מחדש כמה זה קשה להיות תמיד סבלנית וחמה ומבינה ולוותר על הרצונות שלך בשבילו (שלא לדבר על בשבילם כשיש יותר מילד אחד בבית). גם לי יש קטעים שאני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת יותר ושלא נועדתי לזה. שהוא לא מפסיק לקטר וליילל ואני מזעיקה את בן זוגי שיתפוס פיקוד ויגאל אותי מה"תפקיד". אני חושבת שאחד מהדברים החשובים באמהות זה להשלים עם זה שאנחנו לא מושלמות. שמותר לנו להתעייף ולהתיאש ולכעוס וגם להשבר לפעמים. אנחנו בסך הכל בני אדם וזה בסדר. אני בטוחה שאת אמא נפלאה וזה שמציק לך שאת לא תמיד 100% רק מראה כמה שאת טובה ומלאת רצון להיות כזו כל הזמן. אני מאד מבינה אותך. כל כך קשה לדעת מה לעשות ואיך להתמודד בסצינות הכעס והבכי שלהם אבל כניראה שככה זה ילדים ואני בטוחה שלכל הורה זה קשה ומתסכל ואולי נהיה קצת יותר קל עם הילד השני. את זה את כבר תוכלי להגיד בעוד כמה חודשים... שיהיה בהצלחה ו-תאמיני בעצמך! ליאורקה.
|
תוכן התגובה:
|