|
7/11/2004 17:27
|
ליאתיתי
|
מאת:
|
|
רוניתי מתוקה
|
כותרת:
|
מאוד מצטערת על האיחור. כבר אז אמרתי שאני כבר הולכת לקרוא ואז.. שכחתי. אין מה לעשות. המצב מאוד מאוד חמור. וזה יפה שאני זוכרת איך מפעילים את המחשב, אבל לענייננו. קודם כל, שמחתי לשמוע את שתיקנת אותי, ואם ככה אני מסכימה איתך בכל מילה. כ"כ קשה לעשות את זה - לזכור אותנו. בעיקר כשהרבה כ"כ פעמים ה"אני" הזה מתנגש בכל מה שהלב והבטן שלנו מאמינים שטוב וחשוב ולפעמים הכרחי לילד שלנו. בקיצור, משערת שזה מה שזו שבבטן באה ללמד אותי. למצוא ולחיות בשביל הלא מושלם שמתאים לחיי ממש. שמתאים לי. אני כבר מקבלת את ההריון הזה מאוד מאוד באהבה, כי לאחרונה נפלו לי כלמיני אסימונים. חלקם - שהוא ממש "נכנס לי בדרך" ותקע אותי, ואז שהוא בא כי זו באמת הדרך שלי, והיא לא היתה אמורה להיות אחרת. לא יודעת אם אני מובנת - אבל לפחות באזור הזה יש לי שקט. אני כבר לא כ"כ זוכרת איך הרגשתי אז.. רק באופן הגיוני - לא בבטן. אני אוהבת איך שאני נראית בהריון בסה"כ, ככה שזה לא איזה משבר. אז פשוט הייתי פתאום יותר רזה מהרגיל- והיה בזה איזה כוח שהשתלב עם חופש, חוצמזה גיליתי את נפלאות החצאיות הרכות... ובכלל.. כ"כ הייתי עם רגל בחוץ. אבל זה בדיוק העניין. היציאה החוצה צריכה להיות אחרת ממה שתכננתי. לא בתור אישה חופשיה אלא בתור אשת משפחה חופשיה. וגם אני מקווה להשאר בבית ולעשות את זה הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת... תודה יקרה. מקווה שהתחתונים החדשים יקרעו בבריאות כמו שאומרים אצלנו (:, שתהיה לךל לידת חלומותייך הטובים ביותר, ושהדרך אחריה תהיה בכלל מופלאה. וגם לי (: ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|