כפי שכבר ניתן להבין, אני אם לילד עם צרכים מיוחדים. מתוקף כך, אני "חיה" בסביבה של אנשים המגדלים ילדים עם צרכים מיוחדים מסוגים שונים. אני יכולה לומר לך חד משמעית כי אין אדם שנאלץ להתמודד עם הסיטואציה הזו שלא הרגיש כמוך - מרומה. הרי כולנו מצפים להולדתו של ילד בריא, וכל סטיה מנורמה זו מלווה בכאב אינסופי, שמהר מאוד מתועל גם לכעס. יש מי שמחפש את האשם אצל המערכת - הרופאים, המכון הגנטי, המיילדת. ויש מי שמחטט כל הזמן בנפשו - הרי אלה הגנים שלי, ואני זו שבחרתי את הרופא, וגם את ביה"ח, ואני לא הייתי אסרטיבית מספיק מול המיילדת וכו' וכו' וכו'...
כל זה הוא תהליך טבעי, ואינני מכירה אדם במצבך שלא התמודד איתה. אני גם חושבת שהכעס הוא שלב חשוב בהתמודדות עם מציאות שאין דרך קלה ופשוטה להתמודד איתה. אבל אסור לתת לכעס הזה להשתלט על החיים ולמנוע מאיתנו לראות את העובדות נוכחה. יתכן שיש לך "קייס" נגד הרופא, ואם תחפשי, ודאי תמצאי שורה של רופאים שיאותו להתבונן בקלטת. אני יכולה להגיד לך שמספר לא מבוטל של רופאים הסתכלו בקלטות של הסקירה הראשונה והשניה של הבן שלי (שנעשו שתיהן אצל פרופסור מומחה בעל שם בתחום האולטרסאונד), כדי לראות אם ניתן היה לזהות את הבעיה שלו מבעוד מועד. זו פרוצדורה מקובלת לצרכים רפואיים, ללא קשר לסוגיה המשפטית.
אבל השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא האם מציאת האשם היא הנושא הראשון במעלה בסדר העדיפויות שלך. נדמה לי שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא "לא". חשוב עכשיו ללמוד כמה שיותר על הפגם של העובר וההשלכות שיכולות להיות לפגם זה על תוחלת החיים ואיכות החיים שלו. יתכן שיש בדיקות נוספות שעלייך לבצע כדי להבהיר את התמונה. ואם ההשלכות הפוטנציאליות של הבעיה הן חמורות (וכך אני מסיקה מדבריך), אין מנוס מהתמודדות עם השאלה הקשה מכל - האם להמשיך בהריון או לסיים אותו. והרשי לי להעיר בעניין זה, שההחלטה מסוג זה היא קשה מנשוא גם כאשר הבשורות ניתנות בשבוע מוקדם...
אישית אני יכולה לומר לך שהייתי מוכנה לקבל את הבשורה המרה הזו גם שבוע לפני הלידה, ובלבד שהייתי יכולה למנוע מהבן שלי את הסבל הנוראי המאפיין את חייו. ואני אומרת את זה עם המון-המון כאב של מי שאוהבת את ילדה אהבת נפש.
חזקי ואמצי!
|
תוכן התגובה:
|