וגם לא במצב של מגננה כל הזמן. היתה תקופה קצרה אחרי הלידה שבה מצאנו עצמנו מספרים שלא עשינו ברית מילה ולפעמים גם מסבירים. כמעט אף פעם לא במגננה למעט מקרים נדירים מאד של אנשים שתמיד יודעים מה טוב בשביל אנשים אחרים, ועם אלה ממילא מצאנו את עצמנו במגננה על כל החלטה אחרת - להשאר בבית, להניק, שינה משותפת... לא מצאנו עצמנו במיגננה באופן מיוחד לגבי הברית. למעשה הופתענו משוויון הנפש או אפילו מהפרגון ו"כל הכבוד על האומץ" שקיבלנו.
המשפחה של בעלי קצת יותר התעקשה, ואיתם היתה באמת תקופה קצרה של ויכוחים מתישים. לדעתי זה היה יותר בקטע של שליטה והתעקשות שנעשה דברים בדרכם, נטיה שנראתה כבר בחתונה - התעקשות שנתחתן דרך הרבנות, שנזמין כל מיני אורחים שאנחנו בכלל לא מכירים וכו', ויכול להיות שבגלל שנכנענו אז, כי זה לא היה כל כך עקרוני לנו, נאלצנו להתמודד עם ויכוחים רבים יותר לגבי ברית המילה, נושא שכבר היה לנו עקרוני מאד. אבל גם כאן הויכוחים שכחו מהר מאד והיום הנושא הזה כלל לא עולה, כולם מתים על הילד ורק רוצים לראות אותו ולשחק איתו.
אני מניחה שכשנגיע לגן נצטרך שוב להסביר, ואולי לענות קצת על שאלות. זה תלוי כמובן בגננת ובגישה שלה ושמעתי סיפורים לכאן ולכאן. לא מזמן היה סיפור בפורום ברית מילה על גננת שהתגובה שלה היתה "כל הכבוד, כמה חבל שאני נכנעתי ללחץ ומלתי את הבן שלי".
כמו כן אנחנו בהחלט לא נושאי הדגל, וזה כבר לא חריג למצוא פה ושם תינוקות לא נימולים. במפגשון שעשיתי לא מזמן עם כמה חברים בלי שום קשר למסגרות שקשורות לברית מילה היו רק בנים לא נימולים (רק שנים, אבל בכל זאת...). במפגש אחר היו שוב שנים לא נימולים (אחרים), וגם בת שאילו היתה בן הוא לא היה נימול לפי הצהרת האם.
מאחר והשיקול העיקרי של החילונים הוא חברתי, ברגע שהחלוצים הראשונים החליטו לא למול (ואני בהחלט לא ביניהם) נהיה יותר ויותר קל גם לקבל את ההחלטה וגם להתמודד איתה בהמשך. בלינק שנתתי לדיון בפורום הורים יש שלש אמהות שבעקבות הסיפורים שלנו התוודו על רגשי החרטה שלהן על שהן עשו ברית מילה לבניהם בלי לבדוק את הנושא, את הנחיצות ואת האופציה לותר על העניין. אני חושבת שנדרש אומץ גדול מאד להודות בעניין, ואני מניחה שיש עוד שמרגישות דומה אך לא מתוודות על כך, לפחות לא לעיני כל בפורום.
|
תוכן התגובה:
|
