כשלמעשה היא הדמות המספרת את סיפורן של כל ארבע האמהות - לאה, רחל, בלהה וזלפה, וכמובן סיפורה של דינה עצמה.
מתוך הפרולוג - "... יש עוד הרבה לספר. לו נתבקשתי לעשות זאת, הייתי פותחת בסיפורו של הדור שגידל אותי, כי זו הנקודה היחידה בה יש לפתוח. אם ברצונכן להבין אישה כלשהיא, ראשית עליכן לשאול על אודות אמה, ואחר כך להקשיב היטב. סיפורים על אוכל חושפים קשר עז. שתיקה נוגה מלמדת על עניינים בלתי גמורים. ככל שהבת יודעת יותר על פרטי הפרטים של חיי אמה בלי שאלו ירתיעו אותה או יטעו בה מורך לב - כך היא חזקה יותר. ..."
הספר מלא סיפורי לידה, שכדרכם של סיפורי לידה הם בני-בלי-גיל ומדמיעים כדבעי.
מתוך סיפור אחת הלידות של לאה - "... זה החל באיטיות בשעות אחר הצהרים, בכאבים קצרים, תוקפניים, בגבה. לאה חייכה לאחר כל ציר, שמחה שזה החל, להוטה להצטרף לאחוות האמהות. היא היתה בטוחה כל כך שגופה הרחב והגדול ימלא את ייעודו, ולכן את השלבים הראשונים של הצירים העבירה בשירה. היא שרה שירי ילדים, בלדות ושירי ערש. ..."
בקטע הזה הרגשתי כאילו אילנה היא זו המדברת אליי מתוך דפי הספר...
כל הלידות הרבות בספר (בתחום הילודה הם הרביצו אותה, אבותינו...) הן כמובן טבעיות (בכל זאת, התנ"ך...), כולן בעמידה על "לבני המיילדת", וכולן באוהל האדום - כשהיולדת עומדת בכריעה על הלבנים, נתמכת מאחוריה ע"י אשה אחת או שתיים מהמשפחה / השבט, נשים נוספות מקיפות אותה, תומכות בה, ומיילדת עוזרת לה בשירה, בשיחה, בעשבים ובליבובים.
מה שמעניין הוא שאת הספר שאלתי מאמי, לאחר שאחותי התגנבה לפנייי בתור והספיקה כבר לקראו - ובלי שכלל ידעתי על מה הספר...
וכמה פרטים טכניים - מאת אניטה דיאמנט, הוצאת מטר.
|
תוכן התגובה:
|
