גם אנחנו לא "מהמקובלים" בגן. יש קליקה מאוד רצינית (20 ילדים, לדעתי לפחות 10 בקליקה). הם יוצאים לבילויים ביחד, הם כל הזמן הולכים אחד לשני אחרי הגן, אפילו סופי שבוע משותפים. וגם האינפורמציה על מה שקורה בגן לא מגיעה אלי. שזה לפעמים ממש מבאס. למשל היה איזה מיני סקנדל עם משהו שקרה בגן ואני אפילו לא ידעתי מזה.
אני פגועה בשני המישורים: גם במישור של הבן שלי, וגם במישור האישי שלי. אני יודעת שזה סתם מקרי (הם כולם חברים כבר משנה שעברה, אנחנו הצטרפנו רק השנה. בגן הקודם היינו הכי בענינים שאפשר, ויש לי חברות טובות משם שאנחנו עדיין נפגשים ברמת הפעם בשבוע, עם הילדים או בלי). מצד אחד אני משתדלת להתייחס לזה ברמה הראציונלית: אני רוצה שהבן שלי ירגיש שהוא חלק אינטגרלי מהגן, ולכן אני מקפידה להזמין ילדים מהגן אלינו הביתה. זה קשה לי בטרוף. אני ממש מרגישה כמו מחזרת מושפלת כשאני מרימה טלפון לאמא המסוימת. הן בדרך כלל מגיבות בשמחה, איכשהו הפגישה תמיד נדחית פעם-פעמיים עד שהיא זוכה להתקיים, אבל אחר כך הן לעולם לא מזמינות אותי בחזרה. בהתחלה ניסיתי ליצור קשר קבוע עם כמה מהאמהות, אבל זה ממש לא הלך, אז עכשיו אני מזמינה באופן מקרי. אני שואלת את הבן שלי איזה חבר מהגן הוא רוצה להזמין, ובאיזה שם שהוא נוקב, אני נושמת עמוק ומתקשרת (כי יש הורים שנראה לי מאוד מאיים להתקשר אליהם. למשל אלו שהם מרכז הפעילות והברנז'ה בגן. אני מרגיעה את עצמי ואומרת שזה משהו שאני עושה בשביל הבן שלי, שהוא יכיר את המנהג של הזמנת חברים (הוא בן שלוש וחצי ולא מראה נטייה חברתית חזקה עדיין, אבל לדעתי זה התפקיד שלי לדאוג שהוא מדי פעם יפגש עם חברים (פעם-פעמיים בשבוע), כדי לפתח את הכישורים החברתיים שלו, וכדי שהוא ידע שהוא לא מוגבל למספר מצומצם של ילדים שהוא יכול להפגש איתם.
עם כל הרציונליזציה, קיים פה הצד שלי, ואני לגמרי מודעת לזה. אני מרגישה שאני לא משתלבת בקבוצה, כמו שאמרת זה מעלה לי באוב רגשות כאובים מהתיכון, ברור לי שאני מפילה פה תיקים שלי על הבן שלי ועד כמה זה חמור. הוא עצמו לא נראה מודע כל כך לענין, משחק עם עצמו בעיקר, גם כשמזמינים אליו חבר הם עדיין משחקים בנפרד, וכשהוא הולך לחבר הכי מעניין אותו זה לראות את הקלטות שיש לו ואין לנו, ומצידו לבהות כל הביקור בקלטת. אני מנסה לטפל בזה, למשל בכך שהחלטתי שמעכשיו אני לא הולכת איתו לארועים של הגן, אלא בעלי ילך איתו. כך אני לא אביא איתי את כל התיקים שלי לסיטואציה, כשאני נמצאת שם וכולי נאכלת מבפנים הן על זה שכל הילדים משחקים ביחד והבן שלי צמוד אלי או עסוק בענייניו, והן על זה שכל ההורים מבלים ומפטפטים ואני מנסה ליצור כלמיני שיחות מאולצות שלא מי יודע מה נענות בהתלהבות. וכן, אני יודעת שאני לחוצה מדי, שאני מייחסת יותר מדי משמעות למשהו זניח, שאני מביאה פה מטען מיותר ושלא לצורך. אבל אני לא מצליחה להמנע מזה.
מצדי הייתי בשמחה נפגשת רק עם החברות מהגן הקודם, וחוסכת לעצמי את כל החוויות המשפילות האלו, אבל אני באמת מאמינה שהבן שלי כבר בעולם של הגן החדש, אלו הילדים שהוא חי איתם עכשיו, והוא גם כל הזמן שומע את הילדים מסביבו מדברים על זה ש"אתה בא אלי היום" "אני בא אליך" וכולי. אני ממש לא רוצה שיעלה בדעתו שהוא מחוץ למשחק הזה.
אני יודעת שלא הועלתי לך אבל תודה שעזרת לי לשפוך ולארגן לעצמי משהו שמכביד עלי כבר די הרבה זמן.
|
תוכן התגובה:
|
