אוקיי השתכנעתי. כנראה שזו באמת האינטימיות שרציתי, זה וגם הקטע של לא-להתעורר מכל פיפס. זה לא מה שאני רוצה, להפך, אחרי כמה לילות מחוץ לבית נזכרתי כמה זה נחמד לא.
מה שלא אומר שלא הייתי רוצה להיות שם מיד כשהוא צריך - וזה החשש הגדול שלי - אני רגילה כל כך לשמוע אותו נושם בלילה, בקלות או בכבדות, משתעל או מתעטש, תוקע רגל בסורגים, סתם מתהפך. איך אני אשן בלי זה? אני לא אזנק כל שעה לראות שהכל בסדר? ככה, פתאום, להשאיר אותו לבד בחדר...? כן?
בענין הלוגיסטיקה. אין לנו מיטת נוער וגם לא נקנה כרגע, ולא, אין לנו עוד מיטה. בעצם יש מיטת אורחים בחדר המיועד לו, אבל היא מאד מאד גבוהה ולא הייתי שמה אותו בה.
נראה לי שלא תהיה לנו ברירה אלא פשוט לקפוץ למים. להעביר לחדר את השידה שלו, את כורסת ההרדמה, מדף ספרים, ושידה שעליה יונח המוצץ הרזרבי. אני מקווה שאם נעביר את כל טקס ההשכבה לחדר 'שלו', הוא יבין מאליו שהוא גם הולך לישון בו. נכון? וכמו שאני תמיד מטיפה לאחרים, לדבר על זה עד שיצא לו עשן מהאוזניים.
נכון?
תודה לכן
נועה
|
תוכן התגובה:
|
