אישית, אני מתה על שיגרה. לי זה עושה טוב. טוב לי לדעת מה קורה אחרי מה, טוב לי עם רשימת השיגרתיות שלי שכל כמה שורות יש בה איזה צ'יפור שגרתי קטן ולפעמים נפלא בשביל עצמי, טוב לי לזכור שבשגרתיות המעגלית הזו יש לכל יום התחלה ואמצע וסוף. קשה לי כהמעגל הזה נפרץ.
אבל אני לא חושבת שאת מדברת על שיגרה. אני חושבת שאת מדברת על שיעמום, וזה שונה. שיעמום שמרגיש כמו ריק כזה, שממלאים אותו בגעגוע לעבר ובפנטזיות על עתידים אחרים, עתידים של בחוץ, לא משעממים יותר.
רוצה להגיד לך מנסיון, שברגע שהגעת למחשבה הזו, להרגשה המתוסכלת הזו, לצביטה הזו של ה"למה ככה? זה לא מה שרציתי" - זה תמרור גדול, מהבהב, חשוב ומשמעותי ביותר בחייך. אם לא תתייחסי אליו במלוא הרצינות, את ודאי מפספסת פניה רבת משמעות בדרך אל האושר, וזה מזמין בלאגנים.
שלא תביני לא נכון, אני חושבת שאתם במצב מצויין. אבל כדי שתוכלי/ו להשאר ככה, ולהעשות כמובן טובים יותר (שזו תמיד השאיפה אני מקווה), את צריכה לעשות מעשה.
בעלך והסיפורים שלו נשמעים לך אותו דבריים בגלל שיש לך זמזום מעיק של איכסה ביינונית בבפנים. העניין שלך בעולם, בחיים, בעצמך ירד את קו האפס. *את* זו שלא מעניינת אותך, וכדי להכניס את אותה רוח אביבית פורחת לחייך, את צריכה להנשים את עצמך. את צריכה לחשוב, למצוא, ולעשות משהו שמבחינתך הוא שווה.
יש אנשים שאצלם שווה נמדד בכסף שהם מקבלים על מעשה. יש אנשים שאצלם השווה הוא הכרה מסוג שונה (פירגון, ח"חים, תגובה משמעותית מהסביבה וכו'). יש אנשים שמצליחים להרגיש את השווה הזה בלי קשר לעולם החיצון, פשוט מעצמם (כיף להם). העניין הוא לזכור מה מאיר לך את הערך העצמי, וגורם לך להזדקף בגאווה כשאת חושבת עליך.
אני למשל חייבת לעשות משהו פרודוקטיבי. חייבת לשנות משהו למישהו (או לי, אבל זה פחות תופס עדיין). בעיקר אז אני זוכרת את הערך. וכשיש לי ערך מורגש של עצמי- אין ספק שהחיים הרבה הרבה יותר יפים, יותר מעניינים. אתגריים במקום מעייפים. מעוררי מחשבה במקום מונוטוניים. ממלאים במקום מרוֹקנים. כזה.
אני יכולה לשבת בבית קפה אפורה, ואז כולם נראים לי חסרי טעם. האוכל שוב אותו אוכל, הזוגות שיושבים לצידי על אותו עקרון ידוע מראש, זוג צעירות שצוחקות בצד נראות לי כאלה שלא יודעות מהחיים שלהם, דביליות ומציקות. בחור שיושב עם פלאפון חדשני יראה לי פלצן. והכל יראה כ"כ מוכר, כ"כ טחון.
מצד שני, אם אני מלאה, הצבעים חדים יותר. הזוגות מרתקים אותי באהבה שלהם. העיניים שלהם מרגשות אותי. מגע יד. מבט מרומז. חוסר בטחון מתוק, מבקש. אני לא יכולה שלא לחייך מהלב למשמע הצחוק התמים, ועדיין חסר השליטה בווליום החוויתי, של צעירות שעוד לא נשבר להן הלב. פתאום נראה לי שבכלל לא בטוח שהוא ישבר. פתאום אני יכולה להסתכל עליהן וללמוד וללמוד... והצעיר הזה, יכולה לחשוב על המשפחה שלו, ולראות בפניו את הדייט של אתמול שהוא מהרהר בו היום איך הוא דיבר, ואיך הוא היה, ואולי היא בכלל לא תרצה אותו שוב. זה לא שאני רואה הכל ורוד פתאום, זה שאני רואה עומק. טעם- להתאמץ, ללמוד, לשפר, לנשום, להנות, לחיות. ואותו הכנ"ל בבית.
אני יודעת על מה את מדברת יקרה. הייתי שם לא פעם אחת. זה גם בא בגלים. אבל אם לא מתייחסים לדגל האדום אפשר ללכת לאיבוד ולשכוח לאן רצינו לשחות. יודעת להגיד לך שכשהקול שלי רעד מהתרגשות של איזו עשיה / למידה מוצלחת במיוחד, גם הסיגריה השגרתית, המונוטונית, נחוותה אחרת לגמרי ביניינו. פתאום היה לי חשוב שהוא ישמע כל מילה. פתאום היה לי חשוב לראות כל הברה שיוצאת לו מהפה, מהגוף. פתאום נראה היה שלשיחה הזו יש מעט מדי זמן. שאני רוצה אותו עוד יותר לעצמי. וכו'. זה היה מזמן.. (:
נכון שנסחפתי? -.. הנושא הזה הוא אחד מאלה שהכי הלחיצו אותי בפוסט. ועדיין. מה שמנחה אותי עכשיו זו ידיעה לא מתפשרת שאם אני לא אעשה מעשה - אני מ-ק-ל-ק-ל-ת אותי, אותנו. לא נראה לי שמצבך היסטרי. חושבת שאת בשלב לא מתקדם של האיבוד הזה, אז זה בכלל טוב. אבל אל תוותרי על עשיה בגלל שזה לא דחוף.
תמצאי מה עושה לך את זה, איפה את עושה לך את זה, ממש, ולכי לעשות. לכי לקום לתחיה ואז תראי איך שכל השיגרה שלך תראה אחרת. כמו מהפינה אחרת של החדר. הפעם בעמידה זקופה. פתאום בגובה העיניים. אולי אפילו במבט-על שיכול להציץ אל מיליון אופקים חדשים. ללמוד, לעבוד, ליצר, לממש אותך. את החיים. זה העניין. ולא שומדבר אחר.
יש בך אש, שומעים אותה. אל תטעי לחשוב שהקירות שהיא מתנגשת בהם הם קירות הזוגיות שלך. לא. אלו הקירות שלך, של ההיא בך שבתרדמת קלה. תעירי אותה. ותהני.
בהצלחה. ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
