למרבה הצער, ישיבה כפויה וענישה אכן היו נפוצות כדרך להשגת גמילה אצל פעוטות בהרבה מקומות באירופה וצפון אמריקה, וגם בחלק מהקהילות בארץ. זה אכן גרם לבעיות רבות והביא את דר' ספוק ורופאים אחרים לצאת חוצץ כנגד הגישה הזאת.
אבל בחברות רבות יותר בעולם (בעיקר בארצות לא מתועשות), לא משתמשים בשיטות הפסולות האלה (וגם בארץ לא כולם השתמשו, אמא שלי למשל) ובכל זאת פעוטות בגיל שנה וקצת כבר 'גמולים' לגמרי (אני שמה את המילה 'גמולים' במרכאות משום שלרוב אין בכלל חיתולים בתהליך). אמי החלה לפשפש אותי ואת אחותי בסיר מגיל 6 חודשים ושתינו היינו גמולות בגיל 15 חודשים.
אני מסכימה איתך שאין להושיב תינוק בטרם ידע לשבת בעצמו. לפישפוש מחזיקים אותו בירכיים מעל הסיר/שרותים/אדמה.
בקשר לבשלות פיסית - תינוקות כן נולדים עם יכולת שליטה בסוגרים. השרירים האלה סגורים בריפיון וצריך פעולה אקטיבית על מנת לפתוח אותם ולשחרר שתן או צואה. תינוקות בריאים, כמו מבוגרים, נותנים שתן וצואה במנות ולא 'דולפים' כל הזמן. ולא רק זה, אלא שתינוקות גם מודיעים על הצורך להתרוקן(!) במגוון של קולות ותנועות גוף המראות על אי-נוחות (לדוגמה תינוק שבסוף הנקה יורד ומתחבר מהציצי לחילופין). כשם שהורים לומדים לזהות סימנים של רעב ועייפות, ניתן בקלות ללמוד לזהות גם סימני טרום 'יציאה' ('הוא עושה פרצוף של קקי').
אם ההורים מגיבים לאיתותים אלה באופן עקבי ומאפשרים לתינוק להתרוקן על הארץ או לתוך כלי קיבול מתאים התינוק מקבל חיזוקים ולומד להחזיק (להתאפק) יותר זמן מהאיתותים עד שלוקחים אותו (כמובן שלא לזמן ארוך כמו מבוגר). יתרה מזאת - אם בזמן הריקון ההורה מוסיף סימן משלו (כמו הצליל פששש פששש) התינוק לומד לקשר בין הסימן של ההורה לפעולת הריקון ולשחרר את השרירים לפי הוראת ההורה(!).
לעומת זאת - אם מתעלמים מהאיתותים של התינוק (ובעצם 'מכריחים' אותו לעשות על עצמו בתוך החיתול) בסופו של דבר התינוק מפסיק לאותת. עם הזמן גם השליטה מתנוונת מחוסר תירגול והשרירים נחלשים מחוסר שימוש. (ויותר גרוע - יש פעוטות שמקבלים התניה לחיתול ואינם יכולים לחרבן בישבן חשוף. אני חושבת שזאת הבעיה שפותחת ההודעה תיארה). ואז, בגיל הכי קשה של שנתיים-שלוש מצפים פתאום שיחדלו מהרגלם וילמדו הרגלי בית שימוש שונים לחלוטין. אז נכון שלהרבה פעוטות אין עם זה בעיה, אבל להרבה פעוטות אחרים יש בעיות, ויעידו על כך הרבה מאוד הודעות בנושא פה בפורום.
הבנת שפת הגוף של התינוק (והיענות לה) בצרוף עם התניית ריקון רצוני בסימן מההורה יוצרת תקשורת דו כיוונית בין ההורה והתינוק (מה שנקרא באנגלית -elimination communication).
היתרונות של גישה זאת רבים - היגיינה (התינוק לא טובל בצרכיו), קשר קרוב עם התינוק (והסרת עוד גורם לבכי 'לא מובן'), שימור המודעות של התינוק לצרכיו ואימון יכולת השליטה שלו (מסלול 'עוקף' בעיות גמילה) ויש עוד. (אני התחלתי עם זה במחשבה שאם אפשר קודם אז למה לחכות לאחר כך. רק אחרי שהלחלתי למדתי את כל הנ"ל). הקושי העיקרי (בחברה המערבית) הוא שצריך להיות קשובים לתינוק כל הזמן. (לנחמה - אפשר גם לממש באופן חלקי וגם להשתמש בחיתול בשביל גיבוי למקרה שמפספסים). והכי חשוב- להיות רגועים. לא להלחץ ולא להלחיץ. וכמו שאמרת - אין לכפות ואין להכריח. אם לא מסתדר - אז עדיף כבר חיתול וזהו.
טוב, יצא נאום ארוך. לא ממש התכוונתי לכתוב הרצאה אבל הנושא מאוד קרוב לליבי.
כל טוב,
טלילה
|
תוכן התגובה:
|
