פתאום, כן בית-לא בית, כן מרתה (המטפלת)-לא מרתה, כן פארק-לא פארק וכו', הכל בעקבות מחלה. היינו בבית ביחד חמישה ימים, וכמו שהוא אמר בעצמו 'כיף בבית'. כשהגיע הזמן לחזור למטפלת, הוא לא רצה. היה לנו שבוע של בקרים עצבניים.
עד שהוא אמר בעצמו, 'כיף מרתה'. כלומר, אני מעדיף להיות בבית, אבל גם אצלה זה בסדר.
אני מודה שזה גרם לי לחשוב - למה לא מרתה? מה לא בסדר אצל מרתה? מה קורה שם שאני לא יודעת? אבל אני יודעת שטוב לו שם ואני יודעת שבימים כתיקונם הוא רץ אליה (וגם שמח לחזור הביתה).
היום אנחנו שוב בבית - סופ'ש אנגלי ארוך - והוא חוזר: לא מרתה, כיף בבית. כן, אני יודעת שכיף בבית, אבל מחר מרתה. והוא מבין ולא מוחה.
כיף לדעת שכיף בבית!
נועה
|
תוכן התגובה:
|
