בטח שמקובל- הדיון- (אפילו לא ויכוח) הוא לגיטימי ומאוד חשוב לי באופן אישי.
דרורית לא חשבתי שמה שכתבת בא מתוך עמדת הגננת/מטפלת/שסייעת, לגמרי לא. ברור לי שאת אשת מיקצוע ואני "מכירה" אותך כבר כמה שנים וקוראת בשקיקה כל מה שאת כותבת.. את נפלאה.
אז לא, ממש לא הייתי רוצה להיות "זבוב על הקיר" בחייו של ירדן. ההיפך אני מחשיבה עצמי אמא "משחררת" וזה היה כבר מגיל הזחילה כשהוא שוטט בכל הפארק ואני מרחוק משקיפה..
אני כן, ממש כןף אמא חרדה ומודאגת ממצב המערכת החינוכית המוצעת היום לילדים בגילאים 2-5. ההון האנושי, הכלים, הבקרות... טוב כולנו יודעות.
יש לדוגמא פעם בשבוע שבה הוא אצל סבא וסבתא המקסימים והם, כל פעם שהוא עושה משהו מאלף מתקשרים לדווח. ברור שזה נחמד אבל בדיוק אמרתי לזוגי שזה די מעיק כי אלה כמה שעות שבהם אני יודעת שטוב לו והוא מאושר וזה כל מה שחשוב לי ולא צריכה את הדיווחים השוטפים הללו...
דרורית יקרה מה שאת כותבת הוא נכון ברמת העיקרון אבל לצערי לא עומד במבחן המציאות. במציאות הכואבת כל כך ילדים - חוטפים מכות, ננעלים בשירותים, מושפלים, צועקים עליהם, כופים עליהם דברים, מטלטלים אותם, גוררים אותם, נותנים להם לבכות, מאכילים אותם בכח, מקללים אותם... השם ישמור... או אנחנו.
אז עם כל הרצון שלנו לשחרר זה קצת קשה. קחי את דוגמאת מאמו לצה"ל. נכון שיש הורים שתיעלו את ערוץ התיקשורת הזה עם מפקדים בצהל למקומות לא נכונים. נכון. יחד עם זאת ישנם הורים וחיילים שבאמצעת הערוץ הזה מנעו מעצמם מילדיהם המון כאב, חולי ולעיתים גם מוות ובכך חסכו גם למפקדים את האשמה שיכלה לבוא.. אז מה, טוב או לא טוב?
בכל דבר יהיו את ההורים שינצלו את זה בגבולות הנורמל ויהיו הורים שינצלו את זה לרעה. האם זו סיבה למנוע את הזכות הו מההורים ה"נורמלים"? לא. חייו של בן דודתי, חולה אסטמה ניצלו בזכות הערוץ הזה. תשאלו אותה.
השימוש בדוגמא מארה"ב הוא בגלל שישבתי עם אישה אינטילגנטית ושמעתי ממנה כמה תובנות היא קיבלה ואיך למרות שיכלה לשרוץ שם יום יום כל היום החליטה שמקסימום שעה בשבוע היא תהיה שם - לרב פחות, כדי לא לפגוע בזכות של ילדתה לפרטיות. אהבתי את זה מאוד- המערכת סיפקה את האמצעים אבל כל הורה על פי אמות המידה שלו ניצל אותן לטובת ילדיו.
שוב, במבחן המציאות, מספיק שמילד/ה אחת יחסך התעללות פיזית מילולית או מינית בזכות מצלמה.. זה שווה הכל. בעולם אוטופי בו כל הגננות הן נשים סובלניות, חמות ומקצועיות - זה נכון - המצלמות יותר יזיקו מאשר יועילו אבל אנחנו לא בעולם אוטופי.
מאמו מאמו מאמו. את אישה יקרה .
היית משתעממת שם על דש חולצתו של יפתח זה ברור לך נכון?
"אנחנו שכל כך היינו תצריכים לחוות את הכאב, כדי לדעת לצמוח ממנו חזקים וגאים. לחוות את התסכול שמצב הזה בו היית לגמרי בסדר , ובכל זאת קיבלת עונש. ללמוד איך להגן על חבר, כי אף אחד אחר (גם לא ההורים שלו) היה שם במקומו. לקחת מהם את זה, זה לקחת מהם את השעורים הכי חשובים בחיים."
כל הסיטואציות הללו שציינת הן לא אלה שבגללן שמים מצלמות. ממש לא. הגדרת הגבול אח"כ יכולה להיות בעייתית זה ברור אבל זה לא אומר "הכל או כלום". בטחונו של בני הוא חשוב לי מדי מכדי שאני אגיד דבר כזה. לא על עונש לא מוצדק או על אחוות ילדים מדובר. ממש לא. המדובר הוא בהתעללות. ואת יודעת מה? גם הדוגמא מצה"ל שיצרה נזק שווה את חיי החיילים ובריאותם שניצלו בזכות אותו ערוץ תקשורת בדיוק.
היכולת לשים את הגבול - עד איפה? עד איפה נגיע עם המעורבות הזו? צריכה להיות תלויה בהורה ולא במערכת. אין זה מתפקידה של המערכת לומר לי "עד כאן" אלא תפקידי תוך בקרה שלי על הסמביוזה המאיימת.
אני רוצה ומצפה מהמערכת לתת לי את כל הכלים כדי להבטיח שירדן שלי יהיה בטוח מהתעללות כלשהי ע"י הצוות המטפל בו. את כל הכלים. איך להשתמש בהם אני אחליט תוך הנחיות מאנשי מקצוע שאני מאמינה שצריכים להיות מעורבים בכך.
בכלל, כמו שכבר אמרתי, אני באופו אישי הייתי שמחה עם איש מקצוע כמו דרורית או מפקח או אדם שזה תפקידו ואינו מכיר את הצוות או עובד איתו בצמוד היה זה צופה רנדומאלית בקלטות האלה ונותן להורים את ה OK. זה המצב האידאלי אך לא מה שמציעים לנו לצערי.
ובנוגע למניעים המסחריים - טוב, זה קיים בכל מקום כולל בגנים עוד לפני המצלמות. אלה הם חיינו ולכן אני מטילה את זה על מערכת החינוך כמשימה- כסטנדרט.
רונה
|
תוכן התגובה:
|
