קודם כל - הרבה הרבה כוח. אני בטוחה שאת אמא נהדרת.
לגי ההתפרצות החד-פעמית, מנסיון, אנחנו נותנים לזה יותר מדי משמעות. מותר לנו, אנחנו רק בני אדם וזה קורה, בפרט כשיש ארוע מאוד חריג. הילדים עצמם נוטים לשכוח אחרי זמן קצר, ורק אנחנו נשארות עם רגשות אשם מפה ועד אמריקה. הייתי עושה איתו שיחה ומסבירה שאמא מאוד אוהבת אותו גם כשהיא כועסת. וגם אם כועסים ורבים אח"כ מדברים על כך ומשלימים. ממש כמו עם חבריהם בגן (והילדים שומעים את זה המון מהגננות, כך שזה מאוד טריוויאלי עבורם).
ובכל זאת הערה קטנה -
לי בינתיים יש רק ילדה אחת, בת 4, כמו בנך, ואיני מכירה מבפנים את הקושי של תמרון בין שני ילדים. אבל אני ממש לא חושבת שבגיל כזה מתאים שהם ירימו תינוקות. אפילו שהבת שלי מאוד סבלנית ובוגרת, עדיין לא נראה לי מתאים לתת לה אחריות גדולה כזו. גם חברים של בתי (בני גילה) אינם מורשים להרים את אחיהם הקטנים.
אולי כדאי שתשקלי את הקטע הזה שוב ?
מקווה שאיני דורכת כאן על יבלות כואבות במיוחד.
|
תוכן התגובה:
|
