ברור שקשה לך. זה סיוט שכזה, הפרידות הראשונות הללו. לפעמים זה גם לא נעשה קל יותר עם הזמן. ועם זאת-
מפליא לגלות עד כמה הילדים שלנו חכמים. את לא מאמינה איזה דברים הוא ילמד לעשות בגן, בלי קשר לזה שהוא ימשיך לא לעשות אותם בבית. נפלא שהוא ילמד לאכול אוכל מוצק. נפלא שהוא יעשה את זה דווקא בגן. אני נדהמת כל פעם מחדש לראות ילדים שמבחינה מנטאלית פשוט לא יודעים לאכול לבד. פעולת האכילה הופכת לפעולה של האבסה, לא של תשוקה.
ולגבי כמויות- אישית אני די מאמינה שילדים אוכלים בדיוק כמה שהם צריכים, גם אם זה שני ביסים. יש לנו איזו נטייה לחשוב שאנחנו צריכים "להאכיל" אותם. למה? הרי התאווה שלהם לאוכל מבוססת ממש כמו שלנו, אפילו יותר. גם אם זה אומר שבהתחלה הוא יאכל פחות ממה שבית- אז מה? אם הוא יהיה רעב הוא יבקש אוכל. נקודה. אם את עדיין בלחץ, תני לו בבוקר משהו מרוסק ומשביע (דייסה?), ובצהריים עוד משהו. אוכל אינו רק תזונה. יש בו הרבה תשוקה, וחקירה, ולמידה, ואפילו בוג של שיעור על מערכות יחסים עם העולם. אולי זו גם הסיבה שאת כאב הפרידה שלך את כרגע ממרכזת בשאלת האוכל (ובוודאי שלא רק בה). אולי כדאי לעזוב את האוכל, ולהתעסק בכאב האמיתי, בהתרחקות, בקושי של ההתנתקות מהרחם. אם את סומכת על הגננות, ומרגישה שהן שם בשבילו, ו"יראו אותו", כשהוא רעב, צמא, בוכה, רוצה מגע- אז כל השאר זניח. פרידה קלה !
|
תוכן התגובה:
|
