בשנים האחרונות, הוסיפה המכבסה המילולית שלנו קצת מרכך לביטוי 'שכבות חלשות', והיום לא תוכל למצוא שום מיקי חיימוביץ' צחורת דש מתבטאת כך. הו לא, 'מוח-ל-שות'. כמה פשוט.
אפשר וצריך אולי להוסיף קצת בדין צהוב לדכאון. אדם אינו דכאוני, אלא מ-דו-כא. כבר מרגישים יותר טוב, לא? שהרי חברה מחלקת את פיסות הפאזל שלה כך שכל פרט ישקף היבט מסוים, מיוחד. אז המדוכא אינו אלא 'בר המזל' שעליו נפל הפור, שיש לו ללא ספק היבט ביוכימי, לשאת את פיסת הפאזל המשקפת הזו, ולהתריס את הדכאון בפרצוף.
אין ספק שיש מה לעשות. אך כשנשאלת השלאה 'למה לסבול'? אני לא בטוחה שהתשובה הרטורית 'באמת אין טעם', היא היחידה, ושיש לסתום את הגולל רק משום שנשאלה. כי אולי יש טעם. לא בסבל כבחירה אלטרואיסטית אלא בסבל כהלך רוח אותנטי המאפשר נבירה, חיקוי והתחקות אחר הגורמים לו. במילים אחרות, המדוכא הוא אולי החוקר הטוב ביותר של נפש האדם. יש לו מוטיבציה מצוינת. חרא לו. והרבה נופלים בדרך. מבוכים ודרקונים מובילים להרבה דרכים אין-מוצא. דיכאון היא מחלה שמתים ממנה. אז מה אם ההתאבדות נראית מובהקת כאן? אני מאמינה שהאדם מתאבד מנעוריו.
לבד מהשאלה האם יש טעם בהרשאה להשאר בדכאון, לתקופה, בפיקוח או ללא כל הגבלה ואפילו ללא אבחנה, נשאלת השאלה הכמותית, של חוק שימור הדיכי. האם הדיכאון באמת עוזב? או שאם הוא עוזב לך את גזע המוח בשקט, הוא למשל מתיישב במרה. האם נערך מחקר ארוך טווח על בריאותם של אלו שהפסיכיאטריה הכריזה עליהם כמי שריפויים הצליח?
ובאשר לשאלה הזוגית. ביחידה החברתית הקטנה הזו, קוביית היסוד הזוגית, זה בטח זוועה. לא רק למדוכא, ששרוי בביצה, אלא גם למתבונן הקרוב, בן הזוג. ולאשמה המרחפת בתוך שניהם, ומסביב להם.
זה לא שאני אומרת שלא תלכי לטיפול ותיעזרי בכל דרך. להיפך. אני חושבת שמאד מאד כדאי לך לדפדף בהיצע המרשים שהוצג לפניך. אבל אני חושבת שיש להתעכב על שאלות היסוד שצצו בין לבין.
ואם שומעת. אני חושבת שלמרות הדכאון, והעבים הסמיכים באמת שאופפים, צריך שתשמרי על נאמנות. אני לא מדברת כרגע על זו המינית. אני מדברת על נאמנות זוגית של חברות, שהיא מעבר לדכאון הלא פסיכוטי לא אבדני לא יודעת, הסביר. לתת את התחושה שאת שם. שאת לא 'עוזבת'. מבינה על מה אני מדברת?
ומצרפת לרשימה לעיונך גם את הביבליותרפיה, המודרכת או האינטואיטיבית.
|
תוכן התגובה:
|
