טוב, זה לא סוד שילדי מתחנכים בחינוך אנתרופוספי כבר מיליון שנה (אחד עוד רגע הולך לצבא.. ושם זה כבר מסגרת אחרת). אני לא אחזור על מה שכבר נאמר בקשר לתשבוחות. רק רציתי להתייחס למה שאולי נראה או נחווה כקשיחות, כלפי ההורים או כלפי ילדים. בתחילת דרכי כאמא, פרשתי כל מיני עניינים של הגננת כקשיחות (למשל, שבבוקר, היא לא קמה ממקומה ליד השולחן שם היא עסקה במשהו, כדי לקבל את הילד/ה ובעיקר אותי...) עם הזמן למדתי שעל ידי כך נשמרת אווירה מסויימת בגן שבה הילד נכנס לתוך הגן בפשטות ולא כל פעם בטקס גדול ובשיחות מבוגרים. תמיד יכולתי למצוא אוזן קשבת אצל הגננות, אחרי שעות הגן ועברתי איתם תהליכים עמוקים מאד. הקשיחות הוולדורפית, היא כזו שמעמידה בפני הילד גבולות, חוקים והרגלים שממבט ראשון, במיוחד בחברה שלנו, נראים קשוחים, במיוחד אם הגישה בבית היא של זרימה עם הילד, לפי גחמותיו. דווקא בנקודה הזו תיתי, כרופאת שיניים שמספרת מחוויותיה, את יודעת שלפעמים קשיחות בזמן הנכון היא פתרון נכון. דמות סמכותית שיודעת מה שהיא עושה, היא דמות שהילד יכול להישען עליה בביטחון. כמובן, שחייבת להיות שם גם אהבה לילד. אהבה ממקום שבאמת מנסה כל הזמן לבדוק ולהכיר מי הילד הזה. עניין שיודעים הרוי הוולדורפייה - הוא לב העניין בחינוך הזה והוא מתנה ענקית לילד ולהוריו. מתנה שנשארת לכל החיים. הבת שלי עד היום קשורה מאד לגננות שלה ומדי פעם זוכה לביקור בגן.ה\שתי הגננות שלה, עד היום זוכרות אותה ויודעות עליה דברים ברמה כל כך עמוקה שבעצם יש לי עוד שתי שותפות בחייה.
|
תוכן התגובה:
|