מסכימה ביג טיים (בעודי חושבת שהאף שלי יפה כמו של מיכל אמדורסקי).
הגולל, הסלע, המסמר האחרון, מה שתרצו, המשלים את תהליך התלישה מהמציאות הוא אזמל העקירה מהשפה. אין יום האם, משום שהודאה במשתמע ממנו, במאמץ המיוחד של האם, אינה נסבלת עוד.
בשנות השישים שכנעו את הדבר המצחיק-עצוב הזה שילד אותנו 'להשתחרר' מעול ההנקה, מה את הרי לא פרה, לתעש את גידול הילדים שלנו, ולקחת גלולות. יבוא לנו, יבוא לנו.
בפועל הלחצים עלינו רק גברו, התמחכמו, ונעשו קשים יותר לתפיסה. מטריצת הלחץ היא כמו בצק אורז, כאשר יאדוהו, כן ישקיף (מלשון שקוף), ואנחנו נמצא את עצמנו במקרה הטוב מסובכות עם סמרטוט הרצפה בין הרגליים, רודפות אחרי הצל של הסיבה לכל זה, מרחק שנות חושך מלשים את האצבע.
'יום המשפחה' הוא הפטנט של האח הגדול יהא אשר יהא לזרוק עלינו מנשרים ממטוס שעליהם כתוב: גם אבא מתאמץ, אז תסתמי. תראי, הוא מגיע לא לפני שמונה בערב, אז תתאמצי קצת יותר. כי בינינו שיחקת אותה ואת כבר לא המדונה יושבת האורוות. הזהב מתגולל ברחובות וכל שעליך לעשות הוא להתחבר לפריים טיים, להקפיד על הגיינת החניכיים שלך, ולהגיד יפה תודה וסליחה ולשתוק את הקשר עבור האחרות, שיקחו דוגמה וימשיכו לגלגל את מחרוזת התפילות האינסופית של כל אשה ובת שהסטטיסטיקה כללה תחת כנפיה הרחמניות, בת שני החרוזים: תודה וסליחה
תמיד ההיסטוריה נותנת חרוזים למי שאין לו כפפה לסירים, או תחתית לפיירקסים או מה שלא היה שם הפרויקט בשיעורי מלאכה אחרי ט"ו בשבט.
תמיד לצאת עם רשת פרפרים לצוד את המילים כדי לפתוח את הפה כל כך לא נראה רנטבילי לעומת לסיים בהצטיינות את מטלות היום הזה, אפילו אם הן לחבק את הטינופת התעמולתית הזו 'יום המשפחה', ליישר קו, ולהרוויח עוד לילה של שנת ישרים.
|
תוכן התגובה:
|
