אני רק 3 חודשים חייה בארה"ב אבל אם יש משהו שמאד בולט זה החינוך האמריקאי ששונה לחלוטין מהישראלי. הם מאד, אבל מאד ממושמעים. בכל מקום הילדים מדברים בשקט, לא צועקים, אפילו בגני השעשועים. הם פותחים דלת ומחזיקים אותה, אפילו הקטנטים. הם לא בורחים לאמהות ותמיד השיחה בנינוחות אבל מספיק מבט מאיים מההורה והילד מתקפל. מצד אחד אני קצת מקנאה, כי הילדים שלי תמיד יודעים בעצמם מה הם רוצים, תמיד הכל מתנהל ברעש ובלגן, תמיד מתכווחים איתי. אבל אני מסתכלת על האמריקאים המחונכים האלה ואומרת אלוהים אדירים, הילדים האלה מאד אנמים. אני מסתכלת על תמונות של ילדים ישראלים למול אמריקאים ולישראלים יש "זיק" בעיניים. את ה"זיק" הזה, את הניצוץ הזה הם משיגים דרך החוצפה הישראלית שאולי היא קשה להתמודדות ההורים שנושאים על כתפיהם ילדים עם גבולות לא ממש ברורים. אם "בעית" הגבולות אוניברסלית אני לא כל כך בטוחה , כי יש הרבה מקומות בעולם שעוד מכתיבים את חיי הילדים בדיקדוק רב לפי הספרות. אני רואה את הגנים כאן. הילדים כאן אומנם ביחס של מעט ילדים על הרבה גננות. אבל הילדים לא מוציאים הגה, נכנסים לגן ושקט מוחלט.כל מילה רק בהצבעה והילדים עוברים ממקום למקום רק על הקו שמיועד שמשורטט על הרצפה. ברקע מוזיקה קלאסית. אין מקום לדימיון, להצגות ושירים. וכבר מגיל גן (4) מה שמתעסקים זה ללמד אותם לכתוב, קצת מוקדם , נכון שיש כאלה שבשלים כבר בגיל הזה אבל לא כולם , בגלל זה כיתה א' לא מתחילים בגיל 4. בכל אופן, חשוב לתת גבולות, גם בשביל הבטחון העצמי של הילד, אבל כל דבר צריך להיות במידה. וזה שונה מאד בין בני אדם , כי גם לילדים יש קווי אישיות שונות, ומה שמתאים לאחד לא תמיד מתאים לשני. מה שניסיתי להגיד שזאת אחריות ההורה למצוא את המקום שבו הוא לא מסרס את הילד יותר מידי עם גבולות , שהגבולות כל עוד מתאימות גם להורה וגם לילד הכל טוב ויפה אבל לנסות לחפש את האיזון.
|
תוכן התגובה:
|