|
28/6/2006 06:35
|
דפנה
|
מאת:
|
|
ע.פ. בוקר טוב,
|
כותרת:
|
קודם כל רק שתדעי שני הבנים שלי עוד בתחילת ההריון - לפני שהכרזתי עליו והם כמובן לא ידעו מזה - "ידעו" בהרגשה שלהם שמשהו קורה. שניהם עשו רגרסיה לא ברורה וניסו לחזור ולינוק (שניהם היו גמולים יותר משנה מהנקה). לגבי ההתנהגות הבכיינית - זה הגיל המתאים להתחרפנות קלה. הבן שלך כנראה כבר בעל יכולת מילולית ראויה ואת מצפה ממנו שיוכל להביע את התיסכולים, הכאבים, העצבים והאכזבות שלו בצורה טובה. אבל אולי היכולת הרגשית שלו לא מתקדמת כל כך וקשה לו להגדיר לעצמו מה הוא מרגיש - אז מתבכיינים. התפקיד שלך להיות סבלנית ולנסות לתרגם לו את הרגשות שלו למילים כ ךיוכל בעתיד להגיד: "אני כועס" ולא לצרוח, או "אני מבולבל" ולא לילל. אני חושבת שיפה שרוב ההתחרפנות שלו קורת איתך - בעני ילדים שמתנהגים למופת בבית ובגן יורדים מהפסים מעידים שרק בגן יש להם מקום להביע את הקשיים שלהם ולקבל מענה נעות. חוצמזה - הוא לא מפנה את התסכול והבלבול כלפי "אחותו" וזה גם ראוי לציון: הוא מוטרד מהשינוי אבל לא מפנה את הכעס לאחותו. וגם זה הזמן מבחינתו אח"כ - הוא "יודע" - לא יוכל לקבל את תשומת הלב באופן דומה. שוב - צריך להכיל, לכוון התנהגות (לקבל רגשות להגביל התנהגות פוגענית), ולנשום עמוק.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|