30/6/2006 12:04
|
הוטיקה
|
מאת:
|
עננתי, מוֹכרת? מוֹכרת?
|
כותרת:
|
...כי את האטטיטיוד הבריא הזה, השפוי והבטוח הזה אני קונה עכשיו, ובכל מחיר שתזרקי. כן, אני בהחלט מנושאות השק. ככה זה כשאת תמיד על תקן "הילדה הכי שמנה בכיתה", ואחר כך מצליחה לרדת ולעלות לסירוגין אך רק בדבוקות של 15 (ואכן, דבוקות היטב. את יודעת לאן). כן, אני מנהחלת דיאלוג כואב ומייסר עם עצמי, רק כדי להתעורר (כנראה) בגיל שישים ולהגיד, איזו טיפשה הייתי, איזה שיער ארוך היה לי, ואיזה עור פנים. אבל יש תקווה: הבטחתי לעצמי שעד גיל 40 אני מחוללת שינוי. לא רק בבחוץ, גם בבפנים. יש לי עוד ארבע שנים. זה קשור קשר ישיר לתיאוריית ה"ויתרה" שלי (באנגלית זה נשמע הרבה יותר מסקרן: The Vitra Theory. אולי אני אכתוב על זה ספר ואהפוך למיליונרית כמו רובין שווארמה). לפי התיאוריה השרוטה הזאת, אני "ממיינת" בדמיוני נשים שעוברות ברחוב: זאת כבר ויתרה, וזאת עוד לא, וזאת עוד לא החליטה, וגם זאת ויתרה וכבר לא איכפת לה איך היא נראית בעיני עצמה, שלא לדבר על סובביה. ואני לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה לוותר. היתה כאן פעם מישהי שכתבה הודעה מרגשת נורא, תחת כותרת בנוסח "כבר אוהבת את עצמי יותר". הדפסתי, גזרתי ותליתי על לוח לבי. והבטחתי לעצמי שבתום תקופת החסד שאחרי הילד השני אתחיל לעשות לעצמי קואצ'ינג עצבני.
וואי, איך נסחפתי. בסך הכל רציתי להגיד לך תודה. את מותק.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|