אמא,
מבינה אותך מאוד ורוצה להכניס קצת דברים לפרופורציה בשבילך...
טבעי ונכון להרגיש התאהבות כלפי הילד בתקופה הראשונה של חייו, זה המנגנון שלו לשרוד, זו הדרך שלנו להגן עליו, להכיר אותו, להתרגל אליו.
לא מזמן כתבתי גם אני על משבר שעברתי, הרגשתי שהתקופה שבה האמהות היתה הצורך היחידי של חיי מיצתה את עצמה. גם עכשיו המלאכית שלי תופסת נתח גדול בעוגת חיי אבל לא את כולה! יש כבר צורך לחזור ולהיות גם דברים אחרים על מנת לחזור ולהיות שוב אדם שלם. לחוות חוויות בוגרות כדי להרגיש שבאמת חיים, שהחיים לא עוברים לידינו ושאנחנו לא חיות חיים של ילד בן שנה (מאוד לא מספק עבור אדם מבוגר...למרות שיש בזה את הקסם שלו). ועל אחת כמה וכמה אמא שנשארת בבית לאחר הלידה.
זה בסדר שאת מרגישה כך, זה טבעי, לדעתי אפילו השרדותי. ממש חלק מתהליך ההתבגרות והשינוי שלאחר הלידה. זה הקטע שבו ילדך/תך הופכים להיות חלק מחייך ולא החיים עצמם, שיעור חשוב גם עבורם!!
חוץ מזה מי אמר שאנחנו צריכים לאהוב את יקירנו כל הזמן בלי הפסקה ובאותה עוצמה? לא בא לך לפעמים גם חופש מהבעל? לא בא לך לפעמים חופש מההורים? לא בא לך לפעמים אפילו חופש מעצמך? לקחת נשימה, למלא מצברים, להשקיע באנוכיות בעצמנו, להתרחק קצת, זה מה שבאמת נותן את הכוח להמשיך ולאהוב ולהשקיע.
את לא מפונקת אמא, את פשוט...אמא. ואישה. ויצור חושב. ומרגיש. ויצרני. בקיצור, את עוד המון דברים!!!
יש עליות וירידות ביחסים שלנו עם הקרובים אלינו. הכי חשוב שנדע להשתמש בכל אבן דרך כזו כדי לגדול, להבין את עצמנו, לאהוב את עצמנו...כל השאר- יגיע מעצמו.
באהבה
|
תוכן התגובה:
|
