תודה גדולה לכל מי שתרמה מידע, תובנות ומתכונים :). בינתיים החלטנו להמשיך בתפריט הקיים ולנסות להעשיר אותו בהדרגה. אני נחושה בדעתי שלא להיכנס לסחרור ולא לגדל את טל כשנושא האוכל הוא "אישיו". לכן אני גם לא מתכוונת להתווכח עם אחות טיפת חלב ביום ראשון. שתגיד מה שהיא רוצה. חזרנו עכשיו מקופ"ח והפקידה אמרה: "אל תיעלבי... חשבתי שהוא בן חצי שנה". לא נעלבתי, אבל לבי נחמץ. חגגנו אתמול שנה: מצד אחד מלאה שנה לנס הגדול שקרה לנו, ואנחנו מאושרים ואסירי תודה. לכן גם בחרנו לחגוג בביה"ח, חזרנו לפגייה כדי להראות להם את טל ולהגיד שוב תודה. בהזדמנות זו ביקרנו גם במחלקת היולדות, במחלקה להריון בסיכון גבוה (שם שכבתי בשמירת הריון) ובחדר לידה (כדי לפגוש שוב את המיילדת). היה קצת מרגש, קצת מביך, ובעיקר מוזר. ומצד שני - המועקה אחרי פגישת המעקב שלשום, כשהרופאים הסבירו שטל מאחר מאד מבחינה מוטורית "אפילו לגילו המתוקן" ושצריך "לתת פול גז בפיזיותרפיה". הרפואה היום כ"כ מתגוננת, עד שאפילו על שאלה פשוטה כמו "טוב, אבל הוא בטוח יילך בסוף, נכון דוקטור?" הם עונים במן" אני מקווה אבל לא יכול להתחייב". ברור לי שבסוף, אחרי הרבה זמן ועבודה, טל יילך וירוץ ויקפוץ וירקוד כמו כל ילד אחר. אבל המועקה, המועקה לא עוזבת, והידיעה שהוא קטן וחסר אונים ועדיין - בגיל שנה - לא מסוגל לזחול או לשבת בכוחות עצמו, לא תרמה למצב הרוח של כולנו.
טל כנראה הרגיש משהו, כי יום ההולדת הראשון שלו עבר עליו בעיקר ברטינות ובכי. הוא אמנם חייך ופלירטט עם הצוות בביה"ח, אבל אחר כך העביר את שארית היום בתלונות ובמצב רוח שפוף מאד. אני מבינה שעליי להתעשת מהר ולחזור להיות אמא עליזה ואופטימית.
אני מודה על מזלי הטוב, לפני שנה ויום שכבתי בחדר הלידה ולא ידעתי מה יהיה גורלו של התינוק שלי. אבל אני גם greedy ורוצה הכל - שיהיה בסדר, שטל יתפתח כמו שצריך ושלא ייוותר זכר לפגות.
הגזמתי?
|
תוכן התגובה:
|