|
13/2/2008 00:26
|
ניקי
|
מאת:
|
|
גילי יקרה יקרה
|
כותרת:
|
ואילו אני חויתי "רק" על קצה המזלג (כך אני מרגישה לעומת האובדן שאת חוית)את האובדן. איבדתי הריון בשבוע 12 ועבורי זה היה סוף העולם. זוכרת כמו לפני שניה את מהלך הארועים מאותו US ארור שהראה את האין-דופק, דרך תגובת הרופא הזוועתי שהיה לי אז ודרך כל השתלשלות העניינים. למעט תמיכה יוצאת דופן שקיבלתי אז בפורום (בעיקר מריש הנפלאה) האנשים שמסביבי לא חשבו שיש כאן משהו שדורש התיחסות מיוחדת. זוכרת איך כינסתי בדרמטיות את הבנות העובדות עימי והודעתי להן מה קורה. בתחושתי האובדן היה אבל אמיתי וציפיתי לתגובות בהתאם, נדהמתי כשהתגובות היו חיבוק קל כאילו לא עברתי איזה בוחן שולי ועוד שניה אעשה מועד ב'. בפרט שאצלי ההריון היה רק בן 12 שבועות. היה לי ברור שהן מדברות ממקום טוב, זו פשוט היתה תחושתן. אבל אני הוכיתי בהלם- הרגע איבדתי את הילד/ה שלי! מה קורה לכן???(שמרתי את הצעקה הזו בלב) גילי, זוכרת היטב את הודעת האובדן שלך כשקרה. ליבי יצא אלייך. לא ידעתי איך אפשר להכיל כאב כזה. ואת כ"כ צודקת - הסביבה ברובה פשוט לא יודעת להתמודד עם אובדנים כאלו. בעיקר חוגגת מדיניות "בוא נעשה קולות של שטיח ובסוף זה ישכח". כאשר לי/לך, האם, בא לצרוח עד ללב השמיים, ולהתאבל. מקוה שמתישהו היחס ישתנה והסביבה תוכל להיות מכילה יותר, מבינה יותר, פחות נמנעת. כולי איתך. איתך. איתך. ניקי
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|