היי!
אני מבינה אותך מאוד. לפני שלוש שנים הייתי במצב דומה מאוד:
בהריון התאומות עלה חשד שאחת מהן לוקה בתסמונת דאון. אני לא רציתי להעלות על דעתי דילול עוברים (שלא לדבר על הסיכון לתאומה השנייה). לעומת זאת, לבעלי היה ברור שהוא לא יגדל ילדה עם התסמונת.
לא היה לי ספק באשר לדיקור מי שפיר.
כנראה שהדחקתי את הסיכון. היה לי חשוב מאוד לדעת לקראת מה אני הולכת. כלומר, שגם אם תיוולד לי ילדה עם התסמונת - אדע זאת מראש ואוכל להתחיל לעכל את הידיעה, וכמובן מצד שני, מה שב"ה אכן קרה, שאם הכול בסדר - נדע זאת במהרה ולא אגרר עם חוסר הוודאות עוד 20 שבועות.
כאמור, ב"ה גם הדיקור עבר בסדר וגם התוצאות היו תקינות, אך עד אז עברו עלינו שבועות מורטי עצבים וסוחטי דמעות!
(בהריון הבא ניסינו ללכת על ה-FISH כלקח שהופק, אך לא הצלחנו מסיבות טכניות.)
בהעמידי את עצמי שוב באותו המקום, קשה לי לדמיין את עצמי מוותרת על הבדיקה, גם אם זה אומר חלילה לקבל תוצאה לא טובה ולתת "בשר" לעמדת בן הזוג (שכרגע היא תאורטית) ואף שאני יודעת מה הסיכונים הכרוכים בה.
***חשוב כמובן להקפיד על כל הוראות המנוחה שלאחר הבדיקה.
הרעיון של גיטרה מוצלח. אנחנו לא נעזרנו באיש מקצוע בניסיון לגשר על הפער הבלתי ניתן לגישור הזה בעמדות, ועכשיו במבט לאחור, אני לא מבינה איך לא חשבנו לפנות למישהו.
בהצלחה רבה!!!
ותעדכני...
|
תוכן התגובה:
|
