הבחירה במילים היא מאוד משמעותית.
עובדתית - גם לנו יש תק' בהם אנחנו עסוקים מעל לראש (נסיעות לחו"ל, כנסים, מילואים - שבהם אחד /אחת מאיתנו נעדים מהבית). אני לא רואה במציאות שלי "סידור לילדים" אלא הזדמנות לשבירת שגרה.
זה הזמן (המוגבל מאוד!) בו אני נעזרת בסבים /סבתות ומאפשרת לילדי ולסבים לשהות יחד ולגלות את הכייפים שביחד הזה.
אם תוצא לי או לאיש משרה שתחייב שעבוד טוטאלי ו**לאורך זמן** של מי מאיתנו למקום עבודתו - האוטומט יהיה לסרב להצעה (גם אם שכרה בצידה).
מדובר בבחירה חופשית של כל אחד ואחת מאיתנו כהורים.
ואם יורשה לי לרגע לתת דוגמא של מישהי שבחרה להסב את מקצועה ממקצוע מגה תובעני לקצת פחות תובעני (ובהתאמה פחות מתגמל) למרות ההכשרה הארוכה והקשיים האחרים הכרוכים בפרנסתה, רק כדי לגדל בנחת את ילדיה - הדבר אפשרי בכל תחום עיסוק. כפי שאפשר להיות מנתח אפשר גם להיות רופא משפחה בקהילה, הבסיס הוא אחיד ההתפתחות המקצועית = ענין של בחירה ושל סדר העדיפויות בחיים.
אין דבר שישווה, מבחינתי האישית, למה שאוכל לתת לילדי. השגים כלכליים, לא ממש מרגשים אותי, גם לא רכב חדש, או טיסות לחו"ל. אני בוחרת בשגרה השפויה עם חשבון הוצאות מחושב היטב (וגם בלי עוזרת) כדי להעניק לי ולבני משפחתי חיים נורמלים.
ולגבי הכאוס החברתי בו אנו נמצאים - ביה"ס לא יציל אותנו, גם אם מאוד נרצה. החינוך מתחיל ונגמר בבית (ואישית אני נוהגת כך - שולחת את ילדי למעט חוגים, לרוב חוג בודד ומגיל גן חובה, ומלמדת אותם בבית מהרגלי עבודה וכלה בהתאמה בלימוד של תחומי ידע שמענינים אותם, על הדרך מנצלת את הזמן הפנוי שלהם לביקורים במוזיאונים, לחופשות משפחתיות במקומות לא אטרקטיביים בעליל ולבילוי משפחתי "סתמי" במינימום עלות).
אגב, לא חייבים להיות עשירים כדי להיות מאושרים!
|
תוכן התגובה:
|
