|
14/9/2008 17:30
|
טלי תקומי
|
מאת:
|
|
בדיוק עכשיו אנחנו בקטע הזה. חוגים. כרגע הבאתי את הבן שלי לדמעות ואני לא מבינה איפה טעיתי.
|
כותרת:
|
כנראה לחצנו עליו יותר מדי. הוא התקבל, נוסף למחוננים, לתכנית בר אילן למחונני מתמטיקה. ונורא שמחנו וגם הוא!!! בחיי שגם הוא. והוא הלך לשיעור הראשון בשמחה. הכל היה טוב ויפה עד היום. היום השיעור השני והילד לא מסכים לזוז מהכיסא. בדמעות. <<<<<<הלו, כולה חוג. מה פתאום דמעות????>>>> לא ברור לי המקור האמוציונאלי לזה. יש שם במתמטיקה איזה ילד שהם צהובים זה לזה, לא יודעת, אולי בגלל זה. אולי זה בגלל שנותנים שם שיעורי בית בחוברת מצהיבה ואומללה שנראית ב-דיוק כמו חוברות העבודה בבית הספר? לא יודעת. שנה שעברה הוא לא רצה ללכת למחוננים ולא לחצנו: לא רוצה? אל תלך. השנה, בגלל שגם אחותו הצטרפה למחוננים (או למרות...) הוא הסכים לחדש את החוג. והשנה הוא רוצה גם להמשיך גיטרה וללמוד גם רובוטיקה ואולי גם אנגלית והייתי שמחה אם היה לוקח איזה משהו בספורט ו... אחותו הלכה בשנה שעברה לחמישה חוגים ועוד ידה נטויה, כאילו לא בא אל קירביותה. אבל זו היא. ואחיו הקטן נולך לארבעה חוגים השנה. ובעצם פתאום אני מתחילה לראות שייסדנו לנו כאן קצת אוניברסיטה לחצנית בטירוף ולא נוהל אחר הצהריים שפוי של חיי ילד בן אחת עשרה או עשר או חמש. מה, כזו אמא אני? אני משדרת כזה לחץ פולני אומלל כמו ההורים שלי? ואני כל כךך השתדלתי שלא!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|