והיא זקוקה לי במהלך השבוע לא פחות מאחיה רותם בן השנתיים. ואפילו יותר. גם כשיש חברים או מכינים שיעורי בית - אין תחליף לנוכחות של *ההורה*, ולא של תחליף הורה (בייביסיטר, סבאסבתא וכו'). גם כשאני הולכת עם יובלי לריפוי בעיסוק, אני מבינה שכשהיא היתה הולכת עם סבא שלה (חשבתי שזה בזבוז שמן איכות שלי עם האחים שלה), האיכות של הטיפול היתה הרבה פחות טובה, וזאת לדעת המרפאה בעיסוק עצמה (וזו כאמור רק דוגמא). ותאמיני לי שאני רואה את זה היטב, כי לי יש בייביסיטר כמעט כל יום אחה"צ שמסייעת לי יחד איתי בענייני ומינהלות הילדים. לילדים ברור היטב למי הם רוצים לגשת כשהם עייפים /רעבים /מדופרסים/מודאגים/ רוצים לספר משהו/ רוצים לריב עם אחד האחים וכו'. אין תחליף לזמן שלי איתם, לשיחות שאני משוחחת איתם (גם בדרך לחוג ובחזרה ממנו). אני רואה היטב סביבי - לצערי - כמה וכמה ילדים שנוהגים לבלות באופן קבוע את כל אחרי הצהריים שלהם עם מטפלות, וזה לא נראה טוב בכלל. ממש לא נראה טוב בכלל. ברור לי שלכל מערכת משפחתית יש אילוצים וסדרי עדיפויות, ולכן אני משתדלת שלא להישמע ביקורתית בהקשר הזה (וזה קשה שלא - כי קשה לראות ילדים שרואים את הוריהם כ"כ מעט, וגם אז לאמא יש שיחות ועידה תוך כדי עם חו"ל כחלק מהעבודה, למשל), אבל מכאן ועד לומר שאין חשיבות של ממש למרכיב הזמן והנוכחות ההורית היומיומית באופן משמעותי, הדרך ארוכה מאד.
|
תוכן התגובה:
|