אני מוצאת את עצמי מתחברת לדברייך. לאן לעזאזל כל זה הולך? המדינה? אנחנו האזרחים? כמה פעמים עוד יקבל אחי צו 8 למלחמה וישאיר אישה וילדים דואגים מאחור? החרדות, הפחדים, העתיד שנראה לא ברור יותר מאי פעם, המחשבות על גידול ילדים בארץ הזו, ועוד ועוד. כמוך, גם אני הייתי אדם מאוד אופטימי. תמיד חשבתי כי יהיה טוב ועלמנו הוא מקום נפלא. לא עוד. התחושה הולכת ומתפוגגת. לאט לאט. אכן קשה ומעיק להמשיך ולחיות כך, את השיגרה, היומיום. מקווה שתחזרי במהרה ובשלום. אנא עדכני. מיה
|
תוכן התגובה:
|