מאיה, אם אתחיל לספר לך על ה"פיזור המחשבתי" שלי, את תרגישי ממש טוב... הכל נמדד בהשוואה. גם אני לא עובדת כעת, מתוך בחירה של להשאר עם הקטן עד גיל שנה. גם אני מנהלת את הבית. ה-כ-ל. ממש הכל. בעלי שיחיה, לא יודע איפה תיבת הדואר... או איך פותחים מעטפה... אגב, גם כאשר אני עובדת, במשרה מלאה, גם אז הכל עליי. אז זה לא חדש לי... (עוד מעט חוזרת לעבודה :-(...)
בקיצור, את בסדר גמור. מה לעשות, לא כולנו נועדנו לחיות חיים מתוכננ(ת)ים. מה שהציעה נעמה, אולי נכון ברמת הקונספט, או סוג של גישה רציונליסטית נכונה לחיים. האם זה אפשרי. לא נראה לי. אני כל שבוע אומרת לעצמי שאני חייבת לעשות XYZ, ובדרך כלל מועצה ובנק וחברים טובים נוספים נדחים עד שממש בוערים. אז אני מכבה. ואם הילדים הרטיבו את הנעליים בבוקר, מה לעשות? ילכו עם נעלי בית לחוג (אם הן ממש רטובות, אם ככה לחות, גם הולך...). ימותו מזה? יקרה להם משהו בכלל? לא נראה לי.
אני בעד לשחרר מעט מהתכנון המשעמם הזה. התכניות נועדו על מנת להפר אותן. אז אם אני ממש לא חייבת, אני מעדיפה לזרום....(רק המחשבה של לעשות לעצמי רשימת מטלות ויעדים, זמנים, ימים, מתי מה, מתי מי, עושה לי צמרמורת)
נוסף על כך, אצלי זה עניין תקופתי. יש ימים שאני מרגישה שאני רודפת אחרי משהו, מישהו. אין סוף לאותן "מטלות". יש ימים רגועים יותר. אם כי אף פעם אין תקופה בלי איזה התעסקות עם הרשויות...
|
תוכן התגובה:
|
