|
19/8/2009 13:33
|
רונה
|
מאת:
|
|
בינתיים תופסת כיוון
|
כותרת:
|
הסברתי לאיש שאני מאוד כועסת ופגועה. הוא כמובן חושב שאני מגזימה.... זה קל לו כי הוא לא ראה איך ירדן שוכב שם כמו סמרטוט מול טלויזיה בפול ווליום בזמן שהם שותים קפה ועוגה...בכל מקרה . אני אתן לו הזדמנות. הזדמנות להבין שהילד שלנו לפני הוריו ושאם אמר שביקש והתריע אז הוא ביקש והתריע ושום תירוץ לא יתקבל. אם הוא לא יעשה את זה אני אעשה את זה. בינתיים אני מדירה רגליי מביתם בשבועות הקרובים כי המחשבה על לראות אותם מעבירה בי חלחלה. ביקשתי מהאיש להמנע מכל ממשק.
נתון ה 4 שעות - הגעתי בערך בחמש וחצי (ולא בארבע כמו תמיד דווקא ביום המחורבן הזה) הם אכלו צהריים באחת כי עומר ישן מאחת וחצי עד ארבע לפי מה שהם אמרו לי (ריש - עומר גם ישן וירדן היה לבד לגמרי). כששאלתי את ירדן ממתי הוא מרגיש שהוא לא יכול לזוז הוא אמר לי "מארוחת צהריים... לא אכלתי כלום... אמרתי לסבתא שאני לא מרגיש טוב ורוצה לדבר איתך והיא אמרה לא עכשיו אמא לא מרשה" ברור לי שהיא לא הרשתה להתקשר אלי כי לא רצתה להפריע. כל השאר?? נשגב מבינתי.מעורר בי כעס כאב וממש רגשות שליליים כלפיהם. את שלב הבכי עברתי. לא ברור לי איך הלכו לישון איך כשירדו לא דיברו איתו - שאלה פשוט "ירדן מה עניינים? ירדן איך אתה מרגיש? למה את לא אוכל?..."
בקשר לאהוב הקטן שלי: ירדני מרגיש יותר טוב. החום נמוך יותר והוא עדיין בבית. סה"כ נראה שנעבור את זה בשלום.
תודה לכן על התגובות רונה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|