אין כל כך הרבה מה לעשות. כך מנסיוני, לפחות. זה בדמה, והיא עצמה לא יכולה להתגבר על עצמה. לא מסוגלת להביט בו בלי לפלוט איזו הערה. אוי אוי אוי...הוא הולך עקום, חם לו, קר לו, אוי מסכן, אוי זה, אוי משהו אחר... הפסקתי לענות. אם לוחצים עלי, אני עלולה לענות לא יפה...כי נגמרה לי הסבלנות! כי אין לי כוח גם לזה, בנוסף לכל השאר! כי שיניחו לי כבר!.. לפעמים אני פולטת: תהיי לי בריאה רק...את לא יודעת שמרב דאגה את עלולה חס וחלילה לחלות? תאמיני לי שיהיה בסדר..."וכיוצא באלה...למשל :" את יודעת, את לא תמיד תוכלי להגן עליו מפני...". גם בן זוגי מפליא להתבדח: "מייד אני אתן לו מכות והוא ירגיש יותר טוב..." לא תמיד יש סבלנות אבל שוב- אין כל כך הרבה מה לעשות. ככה זה יהיה. אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי גם אני אהיה כזאת יום אחד...(כן בטח), שלעולם אין לדעת מה ילד יום, שלא לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו...אבל שוב ושוב מתעורר בי הקול הקטן שצועק: "אני לא הייתי שם כאשר היית אמא צעירה, כדי להעיק ולהעיר עוד ועוד, להטיל ספק בכשירותך, או בליבך, אז הניחי לי!" כפויית טובה ותודה שכמותי. כמה עזרה הגישה לי אישה מופלאה זו, אם בעלי...כמה לב, כמה מאמץ והשקעה (אז מה אם לא תמיד רציתי בזה.....). אם היא לא יכולה להתאפק, אז שיבוסם לה. גם כשזה נורא מרגיז- זה עובר. בסוף.
|
תוכן התגובה:
|