|
25/5/2002 15:38
|
קוקי
|
מאת:
|
|
הזדהות עם נירה וליא
|
כותרת:
|
איזה פחד! הזכרתן לי שתי תאונות שקרו לנו: אחת, ירידה במדרגות על הגג אצל חמי וחמותי, כשלגרם המדרגות מעקה בטון מאוד נמוך, הקטנה עלי בסלינג, ואני פתאום מועדת קדימה - לא זו בלבד שעמדתי ליפול עליה, אלא בעצם שתינו יכולנו לעוף מעבר למעקה הבטון ישר אל החניה המרוצפת שנמצאת שתי קומות מתחת... הרגשתי בדיוק מה שנירה מספרת: הכל בסלואו מושן, ובמיוחד - מה שלא הייתי מאמינה אילולא זה קרה לי - העובדה שרק חשבתי מייד איך להציל את הילדה שלי. הטחתי את שתי הידיים שלי בכל הכוח בקירות הבטון בשני הצדדים, כדי לבלום את הנפילה, ובאמת הצלחתי ו"התיישבתי אחורה". הקטנה, במנשא, לא נפגעה בכלל. הידיים שלי כנראה נסדקו... אבל לא היה לי איכפת מכלום, הרי אני כבר ראיתי אותנו למטה על המרצפות... אני חושבת שלקח לי הרבה ימים להרגע מהפחד.
הפעם השניה היתה תאונת מכונית. בדומה לסיפור של ליא, שלי כנראה איבדה את ההכרה לשניות אחדות, מהמכה שקיבלה באחורי הראש מכסא הבטיחות. אני לא אשכח איך כשהתעוררה היא בכתה, וכל אנשי ההצלה (בדיוק היתה ניידת שראתה את התאונה והשוטרים באו מייד, המון אנשים היו שם ובאו לעזור, ובא אמבולנס תוך דקות) ישר נאנחו בהקלה ואמרו לי שאם היא בוכה אז הכל אצלה בסדר. בכל זאת השאירו אותנו 24 שעות להשגחה בלניאדו, כדי לבדוק באמת אם היא לא מקיאה וכדומה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|