כאילו, קצת מביך, אבל אשיב לך כך: אני חושבת שזה קודם כל עניין זוגי.בעלי הרבה יותר "קשה" ממני בענייני חינוך. יעני, אני הסמן הרך בבית... ברור שיש בכי ויללות וכל הסחיטה הרגשית הדרמטית המלווה לעניינים הללו. יש לי הרי שתי דרמה קווינס בבית ועוד אחד שעושה אצלן קורס אינטסיבי מאז שנולד. אבל איכשהו זה עושה אצלי תגובה הפוכה. הם למדו שעם דיבורים והסברים יש מצב לאוזן קשבת, אבל יללות לא מזיזות לי. זה ברור שזה קשה להם, וגם לי, אבל בסופו של דבר המטרה חשובה. וכל עוד אני מרגישה שההחלטה מוצדקת ומידתית - אין לי בעיה. למשל, העונש לחודש בלי טלוויזיה וחברים נית ליובל ממש לפני נסיעה לסקי. נתנו לה אופציה לבחור: להתחיל בעונש כבר כעת, ואז גם בסקי יחול עליה, או מיד אחרי שנחזור. היא בחרה כמובן אחרי שנחזור. איך שנכנסנו בדלת משדה התעופה, היא בעצמה שאלה אותנו: העונש שלי מתחיל עכשיו נכון? לפעמים כשהיא כועסת עלי על הגבלה או התעקשות שלי על שיעורי ביתת, קריא או מה, היא כותבת שלט על הדלת: אין כניסה לאמא, או - אמא את לא בסדר! זה מאד נוגע ללב. אז כשהיא נרגעת אני מדברת איתה ומסבירה לה שוב ושוב: לה יש את התפקיד שלה - לימודים והמטלות בבית. לי יש את התפקידים שלי - עבודה והחינוך שלה. אם היא תעשה את שלה, אני אעשה את שלי למענה: נלך להצגות, מופעי בלט, נראה סרט בבית ביחד, נסע לסקי וכו'. אבל אלו לא דברים מובנים מאליהם, כי היא צריכה להרוויח את הזכות לקבל אותם.
|
תוכן התגובה:
|