נקודת המוצא של המאמר מעניינת: זה נכון שאין היום ציות עיוור, ושיש בזה משהו טוב. מצד שני, כל העניין של "גיוס תמיכה" שהוא מדבר עליו הוא בעייתי מאוד בעיניי. זה נשמע כאילו שאני צריכה "לשווק" כל החלטה שלי לילדיי ולאנשים שעובדים תחתיי, כדי שיסכימו לה ויתגייסו למשימה. וזה נראה לי בלתי אפשרי לעשות את זה כל הזמן, בעיקר כי יש החלטות שמי שעומד מולך לא מבין אותן באותו הרגע, ורק מאוחר יותר יוכל להבין את היתרונות שבהם. לדוגמא: להגביל את הילד בשעות מחשב כדי שיהיה לו זמן גם לשחק בחוץ, זה לא משהו שילד יכול באמת לקבל בגיל 6-7. הוא רוצה לעשות את מה שכיף לו וזהו! ואז, אם הוא לא מקבל את הטיעון שמאחורי ההחלטה שלי, ההתמרמרות היא גדולה מאוד, ומצד שני זה דבר שלא אוותר עליו.
אני לא יודעת מה האלטרנטיבה - אבל אני כן חושבת שאפשר לחתור לסמכות מסויימת מול הילדים שלא תלויה ב"גיוס התמיכה" שלהם לכל החלטה שלי. זה לא אומר לחזור אחורה לגמרי, רק קצת לשקם סמכות שנהרסה בשנים האחרונות. ואני כן רואה שבדברים שאנחנו מתעקשים עליהם לאורך זמן הילדים בסופו של דבר מפנימים את הכללים. כך שהורים שאומרים שהם לא מצליחים להגביל את שעות הצפיה בטלוויזיה של ילדיהם, למשל, כי "הילדים פשוט לא מוכנים" - לא באמת ניסו, ולא היו מוכנים להתמודד עם קצת כעס מצד הילדים בלי להישבר ולהיכנע להם.
סליחה על ה"מגילה"... זה באמת מאמר שמעורר מחשבה אצלי, בכל מיני כיוונים!
|
תוכן התגובה:
|
