שמתי באמת ענף לכרסום וגם מקלות ארטיקים שטופים היטב (נגד הסוכר). הם לא מתחפרים. לגללים אין ריח. לפיפי יש ויש. הם מטפסים. אני שמה להם מיני קופסאות מקרטון והם מכרסמים אותם ונרדמים עליהם. אני שמה גזר, אבל בחשש. הרי יש סוכר... וגם פלפל ירוק. את זה הם אוהבים!
למען האמת, מדובר באמא ושלוש גורות. אני לא בדקתי. מאמינה למורה גילה, שכך טענה. הן לא נשכניות כלל, ואפילו מנומסות. נתתי גרעיני דלעת (מותר, נכון?) הן מאד אוהבות אבל נתתי ללא קליפה. גורה אחת חשבה שקצה האצבע שלי הוא גרעין, אך כשחשה בטעותה, מיד עזבה. כלומר ממש ובפרוש לא נשכה! לדעתי זה מגניב.
יש בכלוב גלגל, שעובד ממש כל הזמן. שקלנו לחבר לטורבינה וליצור חשמל. משחררים בחדר השרותים כל יום שירוצו. הן ממש לא מתלהבות שמרימים אותן, והיד של הילדה נראית מצורעת משריטות. אצלי אין שריטות כלל. לא מבינה למה. אולי כי אני לא מכריחה להיות עלי.
האם צריך אבן של ציפורים לשחיקת שיניים? אבן מינרלים של מכרסמים? איך אדע שהענפים לא רעילים? וגרעינים, האם עם קליפה? תכלעס, אני מרגישה כמו שומרת בן חיות. קמה להאכיל דגואיות, לנקות כלוב. לתת אוכל לדגים באקווריום. רצה לתת אוכל לדגים בבריכה (כי אחרת הם יאכלו אותי!), לבדוק מה עם הגלמים של לבנין הכרוב. אחר כך לנקות פילטרים של שתי בריכות הדגים. אוכל לכלבים ולחתול. תשומת לב וגרודים לכלבים ולחתול. וגם ביס מהחתול. למה לא... וזה רק ככה השקמה בבוקר.
את הדגו קיבלנו למשמורת מבית הספר. אצנו רצנו וקנינו כלוב של שלוש קומות, כי קיבלנו בכלוב של אוגר. קטן וצפוף. צער בעלי חיים! בבית הספר, הדגואיות חיות בכלוב ענק. בגודל של פסנתר. לא יכולנו לקחת אותו באוטו הביתה, וכבר יש לנו פסנתר.
מחמת הכלבים וטיגי, הכלוב של הדגואיות בשרותים. אין שם הרבה אור שמש. די חשוך. אני מדליקה אור נאון. ריך להוציא לאור יום יותר חזק לויטמין D?
|
תוכן התגובה:
|
