ובאופן כללי מאד, מה שתארת נשמע כמו הלם טבעי מלווה בבייבי בלוז תקין. בינתיים.
את עושה המון כחברה, אבל החשוב ביותר זה לתת לזה זמן ולראות שהבלוז לא מתקבע... וגם אולי, ואני בטוחה שאת יודעת ועושה זאת, להיות אוזן קשבת. בגלל העדר בן זוג לבכות לו על הכתף, אולי זו העזרה הכי גדולה שאת יכולה להעניק לה.
אני לא יודעת מה היא עושה ומה האג'נדה שלה בגידול ילדים, אבל מנסיון של ארבעה, רמת העייפות גוברת על הרבה עקרונות. אם אין בעיה פיזיולוגית שגורמת לו לכזו התחלה סוערת, אולי בקבוק עם סימילאק? (לא עלינו, טפו טפו טפו), או משהו הזוי לגמרי כמו להגיד לה שזה בסדר להתרחץ ולתת לו חמש דקות לבכות. זה קורה.
ולגבי ההורים. התחושה היא שזה ברור ומצופה שיעשו ויטפלו ויעזרו כפי ש+++אני++++ רוצה. אבל לא כך הדבר. גיליתי שלסבתות של הילדים שלי יש ממש חיים, רצונות, העדפות ואפילו (שששששששש) דעות!!!
אי אפשר לצפות לההורים לגיוס אוטומטי. אם כי אולי הינו רוצים בכך.
הכי חשוב, באמת, שזה עניין של זמן. שנה שנתיים עד שיחלוף:) ויתחיל משהו חדש.
|
תוכן התגובה:
|
