כל כך היום לפחד לצפות מילדים להתאמץ, לחשוש מ"להכריח" אותם או לחשוף אותם לקושי. אני רואה את זה סביבי כל הזמן וזה מאד מבאס ומתסכל אותי. כפי שכבר אמרתי, יש הרבה מרווח בין להכריח לבין לשכנע ולברר באמת למה הוא לא מעוניין ולנסות לעזור לו להתגבר על הקושי. זה מתקשר לי לדיון למטה כאן, על האמא שמתקשה לשים גבולות לילד שלה. ממש לא מסוגלת. ממש מפחדת מהתגובות שלו ומוצאת לעצמה כל הזמן תירוצים למה לא לחנך אותו ולמה לא לשים לו גבולות. היא הולכת לשיעורי הורות במכון אדלר (כדי לתקן את עצמה - זה יותר קל...), אבל לא מסוגלת ליישם על הילד שלה. זה מאד מאד עצוב בעיני.
וגם מזכיר לי אמא לילד בכתה א שפגשתי לפני כמה שבועות ואמרה לי (בחיוך, מובן מאליו) שיש מבחן באנגלית והיא לא מתכוונת ללמוד אליו עם הילד כי הוא מתקשה בזה, לא אוהב אנגלית, וזה ממילא לא ממש חשוב בכתה א. נראה לה שטויות. עדיף להתעקש איתו, היא אומרת, "על מה שחשוב". ואני שואלת: אז מה חשוב? מה באמת יהיה חשוב? או שזה חלק מאותה עצלות עם אג'נדה? (כבר כתבתי על כך את משנתי הלא פופולרית). אבל זה הכל אותו הדבר. תצפי למעט - תקבלי מעט. תצפי ליותר, תאתגרי אתץ הילד, תנסי לגרום לו לקפוץ מעל המגבלות של עצמו - אז הוא יהיה מסוגל, והוא גם יהיה מאושר הצליח!!! וגם נתת לו בדרך מושג כמה טוב ומספק להצליח ולהתגבר על קושי.
ולגבי התירוץ של ים לימודים ארוך - זה אותו הדבר. בתי לומדת בבי"ס שבו הלימודים כל יום עד 3 ורבע. חוזרים ב4 הביתה. הקטנה בבי"ס אחר, שם הדרישות כ"כ נמוכות - ברבע ל1 הולכים הביתה. למה? הילדים שלנו מסוגלים כל כך הרבה יותר. זה הגיל שבו אפשר לאתגר את המוח, לפתח אותו (לא רק לימודים אקדמיים, אלא בכל כך הרבה נושאים ומנעדים אחרים). אבל גם מערכת החינוך לא מצפה לכלום מילדינו, מכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר, וכך הולך החינוך ומדרדר לתחתית הטבלה של מדינות העולם.
|
תוכן התגובה:
|
