תנסי לקחת אותו אליך למיטה. לכל הלילה, בלי נסיונות להחזיר חזרה למיטה שלו. תניקי אותו במיטה בשכיבה. וגם אם בכמה לילות ראשונים נראה לך שזה רק מפריע לך לשון תמשיכי עם הניסוי במשך חודש, ורק אז תחליטי אם הסידור הזה מתאים לך ולילד. זאת המלצה הכי טובה שקיבלתי מהספר של דר. סירס כשהגדול שלי היה בן 5 חודשים, אחרי שבאמת כבר לא יכולתי יותר עם הלילות ללא שינה כשהמרווחים בין ההתעררויות רק הלכו וקטנו. אני הייתי בזמנו עקרונית מאד נגד השינה עם ההורים, אבל זנחתי את כל העקרונות כי באמת המצב היה בלתי נסבל. בשבוע הראשון של "הניסוי" היה נורא, אני לא הצלחתי לישון עם התינוק על ידי, לא היה נוח לי להניק בשכיבה והילד רק התעורר יותר. אבל סירס טוען שזה טבעי - כי לא אני ולא הוא לא רגילים למצב החדש. המשכתי, כמו שהוא המליץ, למרות הקושי, במחשבה שאני מנסה בדיוק חודש ומחזירה אותו חזרה למיטתו. לא זוכרת מתי, אולי בשבוע השלישי או הרביעי פתאום הבנתי שאני קמה הרבה פחות עיפה, ולשאלה "כמה פעמים הוא התעורר הלילה?", אני לא יכולה לענות בכלל. ידעתי בוודאות שהתעורר מספר פעמים, אבל גם לא זכרתי את ההתעררות כי אירוע שנמשך יותר מדקה. זה שינה לי את החיים - עם השני בכלל לא הבנתי איך אפשר אחרת והלילות איתו זכורים לי כהרבה יותר נסבלים.
ואני רוצה להרגיע אותך בעניין של "לא ירצה לעזוב את המיטה", בגיל שנתיים כל אחד מהם קיבל מיטה "של גדולים" בחדר נפרד, שמח מאד מהיותו "גדול" וישן בה לילות שלמים (הם התחילו לשון לילות שלמים לפני שעברו למיטתם). הם באו אלינו לימטה רק במצבים קיצוניים - חולים, חלום רע, נסיעות. הרבה פחות מהילדים של חברים שלנו שברגע שעברו למיטה ללא סורגים התחילו לעבור למיטת הוריהם כל לילה. מבחינת הילדים שלי, לשון עם ההורים שייך לתינוקות, הם מיצו את העניין והמיטה שלנו לא נראת להם משהו אסור ונפלא.
רוצה להדגיש, שאני יודעת שזה לא מתאים לכל משפחה, אבל במקומך הייתי מנסה, ולא נשברת אחרי לילה אחד או שבוע. מה יש לך להפסיד? מקסימום תחזרו למצב הקיים אחרי חודש.
|
תוכן התגובה:
|