כשסיפרת על הפנטזיה (של כולנו, זה ברור!) של הלבשת הילדה בשמלות ורודות, משחקי בובות, והעברת אוסף המכתביות - כ"כ הזכרת לי את עצמי והתגלגלתי מצחוק. חלילה, לא צוחקת עליך.
כן, אמנם יש לי גם בן וגם בת (והייתי מוכנה לעשות הכללל לילד נוסף - אבל כנראה כבר לא יהיה לי וזה צורב נורא)
הזכרת לי כמה הייתי שבויה בפנטזיה שלך- הבת שלי מקסימה יפה ומתוקה, אך כזו שמעולם לא הסכימה לכל הGIRLS STUFF הזה. נורא רציתי לתת לה קצת (באמת שקצת, נגיד רק בארועים) מהורוד הזה, לא בקיטש, אלא סטייל "ילדותי" וכאלו, אבל מגיל מאוד מאוד צעיר היא פשוט דחתה את זה בעקשנות. התחברה לבנים, התלבשה כמותם רחב ונוח, לא הסכימה לשמלות, לא צמות וקוקיות, לא כלום. גם בזמנים שהיו לה יותר חברות בנות - גם אז מקסימום טייטס וסוויטשירט - וכך גם עד היום כשהיא בת 10. אה, ואוסף המכתביות המקסים שלי? מסרתי לה את הירושה הזו לפני שנה בחיל ורעדה (כמה התרגשתי ללטף שוב כל דף) - התרשמה לשניה לא בהתלהבות רבה ושמה בצד מתחת לבלגן ))):
ואילו הבן -
כן הוא דווקא מימש לי את הפנטזיה ((:
אני לא מההורים שקונים משחקים לפי מיגדר וכו', אבל רבאק - למה הוא מתלהב רק מבובות קטנות, קישוטים ורודים, וכל אלו, למה???
מקווה שכל זה הצליח להעלות חיוך קטן על פנייך.
אני עדיין זוכרת את ההודעה של רונה בזמנו כשנודע לה שהשלישי הוא בן. הלב נקרע לשמוע את הכאב שלה, את האכזבה, את האבל. והיא אכן עברה תקופה מסוימת של אבל, שחרור האכזבה, הסתגלות ו..התאהבות מחדש בהריון השלישי שלה. תשמעי אותה כותבת עליו היום (או גם מיד אחרי הלידה!) הבחורה הרוסה עליו ברמות קשות!
יקרה שלי, שיהיה לך הריון עגול נעים קל ובריא, תני לעצמך זמן לעכל ולהתרגל. מותר ואפילו רצוי לבכות את זה כמה שתוכלי. אין לא נעים, זה חלק מהתהליך של לשחרר.
חיבוק ענק.
|
תוכן התגובה:
|
